החורבן האמיתי: השמאל שכח מה זה להיות יהודי

לפני 89 שנים, בשנת תרצ"ד (1934), בערב תשעה באב, יצאו בני תנועת הנוער של תנועת העבודה - "המחנות העולים" ומדריכיהם למחנה קיץ שנתי ביער בן שמן.

יציאתם למחנה קיץ דווקא בתשעה באב לא נבעה מהכרעה ערכית או אידאולוגית כלשהי. המדריכים שהובילו את המסע המדובר לא עשו זאת כהתרסה של "עולם ישן עדי היסוד נחרימה" או פעלו מתוך תודעה המבקשת בכוונת מכוון לצאת למחנה קיץ דווקא ביום האבל הלאומי. אלא יצאו למחנה הקיץ בערב תשעה באב לתומם משום שיום זה כמו נשכח מתודעתם.

שכחה זו זעזעה את אחד האישים הבולטים בישוב העברי באותם ימים: ברל כצנלסון.

כצנלסון, היה אחד האנשים הנערצים על השמאל בישראל, ובעיקר על תנועת העבודה, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית ומן הדמויות המשפיעות ביותר באותם הימים על ההוויה הציונית בכללותה. הוא היה איש רוח ואינטלקטואל שהשפיע על מנהיגים וחברים רבים בתנועת העבודה, ונחשב לידידו הקרוב של דוד בן-גוריון.

הוא אמנם לא נשא בתפקידים רשמיים אך היה מייסד המחלקה לענייני נוער ותרבות במסגרת פועלי ארץ ישראל והעורך הראשון של עיתון 'דבר' מיום הקמתו.

כששמע כצנלסון שחניכי "המחנות העולים" יצאו למחנה קיץ בערב תשעה באב הוא נחרד עד לעמקי נשמתו ולא ידע את נפשו.

הזעזוע הוליד את מאמרו המפורסם - "חורבן ותלישות". במאמר שפורסם בעיתון “דבר” בי”ד באב תרצ”ד (26.7.1934) הוא מלין על העובדה שמבלי משים, מאות נערים יצאו יחד דווקא בתשעה באב. כצנלסון זעם על התעלמותם של מדריכי התנועה ממשמעותו ההיסטורית והלאומית של היום הזה, וראה בכך רדידות חינוכית וחוסר אחריות תרבותית כלפי מסורת ישראל.

המאמר היכה גלים ביישוב היהודי דאז, להלן תוכנו:

"שמעתי כּי אחת מהסתדרוּיוֹת הנוֹער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ בּאוֹתוֹ לילה שבּוֹ מבכּה ישׂראל את חוּרבנוֹ, את שעבּוּדוֹ ואת מרי גָלוּתוֹ.

אין להעלוֹת על הדעת כּי מישהוּ עשׂה זאת בּמתכּוון. אין להעלוֹת על הדעת, כּי מדריכי נוֹער חלוּצי, המחנכים אוֹתוֹ ל“חיי־הגשמה”, כּלוֹמר, למאמצי שחרוּר מן הגלוּת ותיקוּן הנגעים והמוּמים שחלוּ בּנוּ בּעקב החוּרבּן – אין להעלוֹת על הדעת כֹּי הם עשׂוּ זאת מתוֹך ידיעה מה הם עוֹשׂים. אוּלם אי־ידיעה זוֹ כּשהיא לעצמה היא המעוֹררת מחשבוֹת נוּגוֹת על רמתם התרבּוּתית ועל ערך פּעוּלתם החינוּכית של כּמה ממדריכי הנוער.

מה ערכּה וּמה פּריה של תנוּעת־שחרוּר שאין עמה שרשיוּת ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפּח וּלהעמיק בּקרב נוֹשׂאיה את הרגשת המקוֹר ואת ידיעת המקוֹרוֹת, היא מטשטשת את זכרוֹן נקוּדת המוֹצא וּמקצצת בּנימין, אשר דרכּן יוֹנקת התנוּעה את לשַדָה?

כּלוּם היינוּ עוֹד מסוּגלים כּיום הזה לתנועת תקומה לוּלא היה עם ישׂראל שוֹמר בלבבו בקשיות עורף קדוֹשה את זכר החוּרבּן? לוּלא היה מייחד בזיכרונו וּבהרגשתוֹ ובהליכות חייו את יוֹם החוּרבן מכּל הימים? זהוּ כּוֹחוֹ של הסמל החיוּני המגוּבּש והמַַפרה בּקוֹרוֹֹת־עם.

אילמלא ידע ישׂראל להתאַבּל בּמשך דוֹרוֹת על חוּרבנוֹ בּיוֹם־הזכּרוֹן, בּכל חריפוּת ההרגשה של מי שמתוֹ מוּנח לפניו, של מי שאך זה עתה אבדוּ לוֹ חירוּתוֹ וּמוֹלדתוֹ, לא היוּ קמים לנוּ לא הֶס ולא פּינסקר, לא הרצל ולא נוֹרדוֹי, לא סירקין ולא בּרוּכוֹב, לא א. ד. גורדון ולא י.ח. בּרנר. ויהוּדה הלוי לא היה יכוֹל ליצוֹר את “ציוׁן הלא תשאלי” וּבּיאליק לא היה יכוֹל לכתוֹב את “מגילת האש”.

זאת הבין אדם כּאהרן ליבּרמן, גיבּוֹרה הראשוֹן של התנוּעה הסוֹציאליסטית היהוּדית בּגוֹלה. כּשניגש לייסד באטמוספרה אגוּדת הפּוֹעלים היהוּדית הראשוֹנה, בּאַתמוֹספירה שכּוֹלה קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת וחוֹסר כּל חלוֹם של קיוּם לאוּמי עצמאי, זכר ולא שכח את יוֹם האבל הלאוּמי. וּב“פּנקס” של אוֹתה אגוּדה רשוּם פּרוטוֹכּוֹל היסטוֹרי מיוֹם ב' אב 1876.

ליבּרמן מציע: הוֹאיל והאסיפה הבּאה של האגוּדה חלה בּתשעה בּאב יש לדחוֹתה ליוֹם אחר. אחד מחבריו טוֹען נגד הדחיה בּשם ה“כּלל־אנוֹשיוּת” וּבשם שלילת המסוֹרת. וליבּרמן מסבּיר לוֹ כּי “כּל עוֹד לא בּאה המהפּכה הסוֹציאליסטית יש בּחירוּת הפּוֹליטית חשיבוּת רבּה בּשביל כּל אוּמה ולשוֹן”. “לט' בּאב יש בּשבילנוּ, הסוֹציאליסטים העברים, אוֹתוֹ ערך שיש ליוׁם זה בּשביל בּני גזענוּ”. בּיום זה “אבדה לנוּ חירוּתנוּ ועמנוּ מתאַבּל עליה זה י”ח מאוֹת שנה ויוֹתר“.

כּך הבין וכך הרגיש וכך רצה לחנך את תנועת הפּוֹעלים סוֹציאליסט יהוּדי גדוֹל, בּימים שעוֹד האמינו בּאמוּנה שלמה כּי המהפּכה הסוֹציאליסטית הקרוֹבה לבוֹא עתידה לבטל בּמחי־יד אחד את כּל הניגוּדים הלאוּמיים, ואפילוּ את עצם קיוּמם של הלאוּמים המיוּחדים, וּבימים אשר שוּם חזוֹן של תקוּמת־ישׂראל, של שילוּמים לאֵבל של “י”ח מאוׁת שנה” לא נראָה עדיין באוֹפק (מלבד בּאָפקוֹ של משה הֶס אשר נשאר נעלם מדוֹרוֹׂ).

ואנחנוּ?

הדוֹר אשר שתה את קוּבּעת הגלוּת והשעבּוּד יוֹתר מכּמה וכמה דוֹרוֹת, שקדמוּ לו, הדוֹר אשר הוּחזר בחוזק יד אל הרגשת החוּרבן והגירוּשים, הדוֹר אשר כּל טעם חייו הוּא כּזה שישמש גשר מן החוּרבן והגלוּת אל חיי עצמאוּת וחירוּת – האם הדוֹר הזה יתחנך ליעוּדוֹ על ידי שכחת יוֹם אבל עמוֹ?

אמנם, משׂרדי הועד הפּועל של ההסתדרוּת סגוּרים בּיום־האבל ההיסטוֹרי, אשר שוּם אוּמה תרבּוּתית אינה יוֹדעת כּמוֹהוּ לעוֹמק ולכאב, אך יתכן כּי קיים מרחק תרבּוּתי רב בּין עוֹלמם הרוּחני של ראשי ההסתדרוּת וּבין עוֹלמם הרוּחני של כּמה ממַדריכי הנוֹער. ואלה רוֹאים, כּנראה, את מעשׂה הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת כּענין חיצוֹני, ולבּם בּל עמם. וּמאידך גיסא, האם יכוֹלה תנוּעת הפּוֹעלים להסתפּק רק בחינוּך לדברי הלכה ואידיאוֹלוֹגיה בּלבד, מבּלי שתיצוֹר לעצמה ולחניכיה אטמוספרה רווּית רגש וסמליוּת?

הלא בּימינוּ מַרבּים לדבּר ובהסתדרויות נוער בּפרט, על ערכֹּם החינוּכי של סמלים. מדוּע איפוֹא לא תדע שוּם הסתדרוּת־נוֹער לעטוֹף בּיוֹם זה את דגליה אֵבל? להשרוֹת בּיוֹם זה על מסיבּותיה מן הצער הגדוֹל, המַפרה והמחנך? (על שתי מסיבּות אבל בּט' בּאַב שמעתי: בּבית ההבראה “ארזה” וּבמחנה בּית־החינוּך לילדי העוֹבדים).

האוּמנם תש כּוֹחנוּ לחיוֹת וּלהחיות את סמלינוּ, להעמיק בּתכנם, למלא אוֹתם רוּח הדוֹר וצרכי הדוֹר? האוּמנם אין אנוּ מסוּגלים אלא להשתמש בּסמלים שאוֹלים בּהקפה, בּסמלים שאין עמם לא העתקה וחיקוּי, העיקר, הסכּמה מן החוּץ? האוּמנם אין אנוּ מסוּגלים אלא לחיים תלוּשים, לתרבּוּת תלוּשה ולסמלים תלוּשים?

על אוֹתם מדריכי הנוֹער אשר בּעוֹלמם הרוּחני חסרה הידיעה וההרגשה של יוֹם החוּרבן אפשר אוּלי ללמד זכוּת בּנוּסח הידוּע: סלח להם, כּי אין הם יוֹדעים מה שהם עוֹשׂים. אבל על עצם העוּבדה, שבּתוֹך תנוּעה כּבּירת־תכנים ועמוּקת־רגשוֹת אפשר שהדרכת הנוֹער תהא נתוּנה בּידי מי שאין להם חוּש לאוֹצרוֹת הרוּח של האוּמה, לסמלים הִיסטוֹריים, לערכים תרבּוּתיים לאימפּונדרבּיליוֹת נפשיוֹת – אין כּפּרה.

אב, תרצ"ד."

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!