רם בן ברק מנסה ליצור בציניות שיח שנאה / ידידיה מאיר

1. ביום ראשון הקרוב, בסביבות השעה שש בערב, תסתיים שנת תשפ"ב ותחל בשעה טובה ומוצלחת שנת תשפ"ג. וברגע הזה יקרה עוד משהו, לא פחות מרגש: שנת השמיטה תסתיים.

עברה לנו מהר השמיטה, אה? טוב, זה רק בגלל שאנחנו לא חקלאים. לא התמודדנו יום יום מול האתגרים שמזמנת המצווה החשובה הזאת פעם בשבע שנים למי שכל עולמו, ובעיקר כל פרנסתו, תלויים באדמת ארץ הקודש.

בערב ראש השנה שעבר, שעות ספורות לפני התקדש השמיטה, הייתה לי הזכות להשתתף במסיבת הפרידה של חקלאי קיבוץ שעלבים מאדמתם. זה היה אירוע בלתי נשכח. בכל פעם שנסעתי השנה בכביש ירושלים-תל אביב וחלפתי על פני השלט "כאן שומרים שמיטה", נזכרתי בהתרגשות בריקודים של חברי הקיבוץ בשדות הכותנה. הם שרו בכוונה שוב ושוב את התפילה שיגידו למחרת בבית הכנסת: "שמחה לארצך וששון לעירך".

2. רגע לפני שהם חוזרים אל השדות, נתקלתי בפירוש שנתן לי משמעות חדשה, ואפילו יותר מרגשת, לשירה ההיא של ערב השמיטה. בספר 'שמחתי בישועתך', שמאגד רעיונות קצרים שכתב ר' שמואל עמנואל ז"ל, מאבות שעלבים ותנועת פא"י, מופיע הרעיון הבא:

"בתפילת 'ובכן תן פחדך' בימים הנוראים אנו מבקשים שה' ייתן 'שמחה לארצך'. מאז שעליתי לארץ ישראל לפני שלושים ושלוש שנה, תפילה זו נותנת לי חומר למחשבה. היאך אנו מתפללים לקב"ה שייתן שמחה לארץ ישראל? הרי השמחה תלויה בנו. הקב"ה יוצר את התנאים המעוררים שמחה, אבל השמחה עצמה תלויה בנו, היא חלק מעבודת ה' ומיראת ה', ו'הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים'. הרי שמחתה של ארץ ישראל תלויה בתושביה. ברצותם יודעים להעריך את הטובות שגמלם ה', ויהיו בשמחה תמיד, וברצותם חס וחלילה לא זוכים לכך, והם הולכים בלא שמחה ובלב רגז. ידועים דברי התוכחה 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל', המזהירים אותנו שייתכן מצב של 'רוב כל' ולמרות זאת אין שמחה".

3. עוד מעט נביא את התשובה לשאלה. אבל לפני זה, מילה על הכותב, ר' שמואל עמנואל, שמתעמק ככה בעבודת השמחה: לפני שבע שנים בדיוק, בטור האחרון של שנת תשע"ה, שהייתה שנת שמיטה, פרסמתי כאן את כרטיס ברכת השנה טובה ששלח לידידיו, ובה הוא מודה לקב"ה על עשר שמיטות שזכה לשמור כהלכה בארץ ישראל, משמיטה תשי"ב (1952) ועד שמיטה תשע"ה (2015).

כשביקשתי בשעתו רשות לפרסם את הברכה הזאת, בני משפחתו הוסיפו עוד פרט שלא מופיע בטקסט החגיגי, אבל משנה את כל המבט עליו: בשנת השמיטה תש"ה (1945) שמואל עמנואל היה במחנה הריכוז ברגן־בלזן, שם נרצחו הוריו וארבעה מאחיו, והוא לא ידע בכלל אם יזכה לשנה הבאה.

האיגרת ששלח שמואל עמנואל ז"ל במוצאי השמיטה הקודמת

אבל הוא זכה לחיות, ולעלות לארץ, ולהקים משפחה, וקיבוץ, ומוסדות חינוך לתפארת. והוא ידע להעריך את ארץ ישראל ולשמוח בה, ובעיקר לשמוח על הזכות לקיים את מצוותיה. לא פלא שכך הוא ביאר את התפילה מהימים הנוראים: "ישנו מובן נוסף לצמד המילים 'שמחה לארצך'. שמחתה של ארץ ישראל פירושה, גם - ואולי בראש ובראשונה - שמחתה של הארץ, שמחת מצווה של ארץ ישראל. ואימתי קיימת שמחת מצווה של ארץ ישראל? כשבני ישראל מקיימים מצוות, ובמיוחד כשהם מקיימים את מצוות הארץ על אדמת הארץ, מחבבים את מצוות יישוב הארץ ומרבים בשמחות לכבודה של ארץ ישראל".

4. וכאן הוא מספר בהתרגשות על שורת אירועים שבהם השתתף לאחרונה בחברת חקלאים גיבורי כוח עושי דברו ביישובי פא"י: "בשבועות האחרונים זכיתי ליטול חלק בחמש שמחות לכבודה של ארץ ישראל: בי"א במנחם אב השתתפתי בכרם של בית יתיר בפדיון נטע רבעי של הכרם הצעיר של היישוב הצעיר, בהשתתפות הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו. באותו יום נערכה חגיגה מרנינה לציון יום העלייה הל"ג של היישוב שלנו, שעלבים, בהשתתפותם הפעילה של בני הקיבוץ מכל הגילים. בראש חודש אלול השתתפנו בחגיגה מרגשת לציון פדיון כרם רבעי של ענבי הכרם הצעיר של מושב מתתיהו. שבועיים לאחר מכן זכינו להשתתף בחנוכת בית המדרש היפה במבוא חורון. השמחה החמישית הייתה אור לכ"ד באלול, יום הזיכרון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אצל בני קיבוץ חפץ חיים, שזכו לכתוב ספר תורה ולהכניסו בשמחה ובריקודים לבית הכנסת. חמש שמחות בחמישה יישובים, יישוב יישוב וייחודו, שמחה שמחה ואופייה המיוחד, שמחה שמחה והנאומים שלה, והצד השווה שלהן: מתן ביטוי לשמחת הארץ ולעוסקים בבניינה על פי דרכה של תורה.

"כל מי שמשתתף בשמחות הארץ מתעודד ומתחזק", הוא מסיים. "שמחות הארץ ממלאות את המצברים של המשתתפים בהן. ההשתתפות בשמחות הארץ חשובה במיוחד לכל אלה שחשים בכל ימות השנה, בימים האפורים, עד כמה ארץ ישראל נקנית בייסורים. כדאי לעשות מאמץ מיוחד כדי להשתתף בשמחות כאלה. הן מביאות שמחה ללב ולנפש, ולא סתם שמחה, אלא שמחת הארץ". שמחה בארצך.

5. ומשמחה בארצך לשנאה בארצך. היה לי קשה מאוד להכריע השבוע: האם חבר הכנסת רם בן ברק חושב באמת ובתמים שאם הימין ישלוט כאן יחייבו שדרניות טלוויזיה לכסות את ראשן, או שזה סתם משפט מתוך עוד דף מסרים מסית שאיזה אסטרטג כתב לנציגים היפים והנכונים של מפלגת יש עתיד שבאו להחזיר לנו את התקווה?

ומה מזעזע יותר: האפשרות שבן ברק באמת חושב ככה, שזאת תפיסת המציאות שלו, או זה שהוא מנסה מסיבות פוליטיות ליצור בציניות שיח שנאה והפחדה כזה?

6. מכיוון שבן ברק יחסית חדש בפוליטיקה, חסרה לי היכרות מוקדמת איתו שתעזור לי להכריע בשאלה הקשה. אז מצאתי את עצמי הולך לגוגל ומנסה לקרוא קצת על דמותו של האיש. להבין את הרקע שלו. איפה גדל. מאיזה עולם הוא מגיע.

אז ככה: הוא נולד – ומתגורר עד היום – בנהלל. בן למייסדי המושב, נכד לאנשי העלייה השנייה. הוא התגייס לסיירת מטכ"ל ונטל חלק בפעולות ובמבצעים של הסיירת, בין היתר בהשתלטות על המחבלים בפיגוע המיקוח במשגב עם בתחילת שנות השמונים. בתפקידו האחרון הוא היה מפקד פלגת לוחמה בטרור והשתחרר בדרגת סרן. אחרי הצבא למד באוניברסיטת חיפה לתואר שני במדעי המדינה, ואז הצטרף למוסד. גם שם הוא השתתף במבצעים מסוכנים. הוא אפילו נעצר בקפריסין בשנת 1991 יחד עם סוכני מוסד נוספים שהתחזו לתיירים במהלך מבצע שתילת מכשירי האזנה בשגרירות איראן בניקוסיה. וואו. איזה אומץ מטורף. ממש גיבור מהסרטים.

לא פלא שהוא התקדם מהר במוסד. הוא מונה לראש אגף 'קשת' בארגון, בתקופה שהאגף אסף מידע על הכור הגרעיני בסוריה, הגיע עד לתפקיד סגן ראש המוסד, ואז הושאל לצה"ל ושימש כמתאם מבצעים מיוחדים. אחרי שליחות בחו"ל שב ארצה ומונה למנכ"ל משרד המודיעין וגם למנכ"ל המשרד לאיומים אסטרטגיים. אחר כך היה מועמד לתפקיד ראש המוסד, אבל לבסוף נבחר יוסי כהן.

איזה רזומה. תראו לי עוד אנשים כאלה בכנסת. תראו לי עוד אנשים כאלה במדינה. התיישבות, תחכום צבאי, פיקוד, הקרבה, אומץ, השכלה, ניהול, נהלל.

ואז מגיע המשפט הזה השבוע ומסכם את כל מסכת החיים הבאמת מפוארת הזאת, למען העם והארץ, לשורה תחתונה קצרה אחת. גיבור ישראל רם בן ברק הוא אחד מהשניים: או טמבלול, במחילה, או פוליטיקאי ציני חסר גבולות.

7. מהתחקיר ההיסטורי המעמיק (בויקיפדיה) עברתי לדוקומנטים מהשבוע. לפעמים פוליטיקאי מוצא מהקשרו. לפעמים בעלי עניין עושים לו עוול ומפרסמים חצי ציטוט. אז הלכתי אל ההקלטה. שמעתי את הריאיון הארוך שלו עם שרון גל בגלי ישראל, שבו ניסה להסביר את דבריו.

זה היה מעורר חלחלה. אתה לא שומע שם אדם שצועק בהתלהטות יצרים. לא. הוא נשמע שקול, רגוע. ממש כמו לפני שתילת מכשירי האזנה בשגרירות איראן. הוא פירט בקור רוח את ההערכה המטורללת שלו: זה יתחיל כנראה בערוץ הממלכתי. בשידורי התאגיד יחייבו את המגישות לכסות את ראשן, כי הוא כלי תקשורת שממומן על ידי המדינה, ואז זה עלול לזלוג גם לערוצים אחרים.

ושוב השאלות מנקרות בראש: האם יש סחורה להפחדות האלה של בן ברק? נגיד שהוא מאמין לעצמו, מישהו מאמין לו? מישהו באמת חושב שכשנחזור לשלטון נעשה מעשה מרב מיכאלי ונשליט כאן בכוח ובדורסנות את עולם הערכים שלנו? את השפה שלנו?

תירגע, בן ברק. ייקח עוד שנים עד שנחלום להתנהל כמוך וכמו חבריך. בשביל שזה יקרה נצטרך לעלות מחדש לארץ (בעלייה השנייה!), להקים מחדש את נהלל, להתגייס לסיירת, למוסד, להשתתף במבצעים עלומים, ואז, אחרי כל זה, נוכל להרגיש שהמדינה היא שלנו, וכל אלו שחושבים קצת אחרת מאיתנו הם חבורת קנאים חשוכים שמכסים למגישות טלוויזיה את הראש בשביסים ומאיימים על שלום הדמוקרטיה.

---

ועם כל הכבוד לשדות הכותנה השובתים של קיבוץ שעלבים, התמונה הלא־פסטורלית הזאת היא לא פחות שמיטה. מה אתם רואים כאן? רחוב בירושלים. נכון. רחוב אוסישקין הוותיק. אבל שימו לב: בצידו השמאלי של הרחוב אפשר לראות את העצים היפים שנשתלו שם מזמן. לעומת זאת, בצד הימני של הרחוב, שעבר השנה שיפוץ והרחבה, יש ריבועים ריקים עם אדמה. ריבוע ועוד ריבוע ועוד ריבוע. ובכל בוקר השנה, כשהלכתי להתפלל בשכונת שערי חסד (לחובבי הזיכרונות: הקיר בצד ימין של התמונה הוא ביתו של ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל) ועברתי ברחוב הריבועים הריקים, הרגשתי קדושה באוויר. הרי בריבוע הריק הזה היה אמור מזמן להישתל עץ, וגם בזה שאחריו. אבל עיריית ירושלים מקפידה שלא לשתול בשמיטה. חבל שלא הציבו בכל ריבוע כזה שלט קטן: "גם כאן שומרים שמיטה".

צילום: סלולרי 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!