אצלנו מסכמים 'כמה משפחות הרסת' • יומן הקצין

"בנך רועי נהרג בפעילות מבצעית ברצועת עזה".

"מה? מה אמרת? לא יכול להיות, יש לך טעות! תבדוק בבקשה שוב. רק לפני כמה שעות רועי שלח לי הודעה, והבטיח לי לשמור על עצמו".

כך נפתחת הודעת קצין העיר למשפחה שכולה.

לפני כמה שעות נכנסתי למיטה לישון. השעון מראה על אשמורת הבוקר, ואני לא מצליח לעצום עין. הסלולרי שלי לא מפסיק לצפצף ולזמזם. בנוסף למבזקי החדשות שמעדכנים כל העת היכן נשמעה אזעקה, ואיפה בוצע עוד ירוט מוצלח, קבוצות הווטסאפ מעדכנות און ליין משדה הקרב, על חיילים פצועים והרוגים. אני שואל את עצמי, למה מהחמ"ל עדיין לא מתקשרים להזעיק אותי? למה הם משתהים? מחובתי לבשר את בשורת האיוב, כמה שיותר מהר בכל שעות היממה, גם לפנות בוקר!

השעה 6 בבוקר, ואני מבין שאין לי מה לחפש יותר במיטה. אני קם, מתלבש ויוצא לבית הכנסת לתפילת שחרית. באמצע התפילה, הטלפון מצלצל: "תגיע במהירות, יש הודעה על פצוע קשה". אני חולץ את התפילין ורץ לבסיס.

אני מגיע במהירות הבזק. אולם אבוי, הודעת הפצוע הפכה להודעת חלל.

אני יוצא לדרך, משנן את שמות בני המשפחה ומנסה לדמיין מי יפתח לי את הדלת. קצינה חרוצה מאתרת את הבית בקלות. הפעמון מצלצל, אין קול ואין עונה. תחושת הבטן שלי אומרת, שמצפות לי פה שעות מורטות עצבים עד אשר נצליח לאתר את המשפחה.

בדיוק בשביל מצבים כאלו, עברתי קורס מודיעים בכירים. יש צורך בשימוש בנסיון המצטבר, בכושר האילתור ובחוש הבילוש.

חלפו כמה שעות של תצפיות, מארבים ופעילות מודיענית רחבה, ופעילות מבצעית ש"גרמה" לבן משפחה לחזור הביתה.

אני עומד בפתח הבית. קצב הנשימות הולך וגובר, הלב פועם בחוזקה, נחלי זיעה ניגרים על גופי. אני נושם שלוש נשימות עמוקות ודופק על הדלת.

2 דקות, ועוד משפחה התרסקה לרסיסים. אני מוסר את ההודעה המרה שהוכתבה לי ומתחיל לעבוד על אוטומט. אני מנסה לדלות פרטים היכן נמצאים יתר בני המשפחה מדרגה ראשונה, ומסתבר שאחד מהם באירופה, השני בארה"ב, הורים באזור אחר בארץ. אני מבין שההודעה הזו הופכת להיות פעילות חובקת עולם.

צוות נוסף מוקפץ להודעה במרכז הארץ ובחמ"ל מחפשים את נציגנו הדיפלומטיים מרחבי העולם, על מנת לסייע במסירת ההודעה הקשה לבני המשפחה שמבלים בטיול.

חלפו יומיים, שבנו מהלוויה, ואני נפרד מבני המשפחה, בדרכי למשימה הבאה. בת-משפחה מודה לי ואומרת לי בכאב: "בתוך החושך הגדול בו אנו שרויים, אתה והצוות המופלא שלך, הייתם לנו למשענת".

"אתה ממש מקצוען", ממררת האלמנה בבכי. ואני משתנק ומשיב לה בקול חנוק מדמעות ובכאב, "את המקצועיות שלי, רכשתי בדם, ביזע ובדמעות".

יום שני השעה 8 בערב. זה עתה סיימתי יום מתיש בבית משפחה שכולה, העיניים נפוחות מדמעות, המדים ספוגי זיעה ואני יושב מול הפסיכולוג של היחידה בונטילציה לצורך סיכום האירוע. אני מפנטז על מקלחת חמה ומיטה מרווחת. אבל רק מפנטז.

הטלפון בקצין העיר מטרטר: "תערכו ל- 4 הודעות חללים, תקפיצו בבקשה 4 צוותים". אוי לא, אני מותש, רעב, בקושי תחבתי דבר מאכל לפי, מה שהצלחתי להגניב לפה בבית האבלים בלי שמישהו ירגיש. אני עייף, אבל אין מנוס.

בשטח, אני הרמטכ"ל. אני מבקש 5 דקות למקלחת צבאית. ניסיון העבר מלמד, המשפחות מצפות לפגוש בקצין מפוקס וייצוגי.

קצינת העיר שולפת לי מהסליק שלה מגבת פנים עטופה בצלופן צבעוני קשור בסרט מתנה. חייל שולף לי מהתרמיל שמפו, האפסנאי מאלתר לי מכנסיים פחות מלוכלכות מהמכנסיים שאני לובש. ואני נכנס להתקלח. חלפו 30 דקות, ואני יושב לצידם של 20 קצינים לתדרוך לפני היציאה לקרב. כן כן, לקרב על חייהם של המשפחה הבאה שאני הולך לשנות את חייהם באבחת-משפט אחד.

כשנשאלתי בסיום קורס מודיע נפגעים, מה למדת בקורס? השבתי, שהבנתי שהתפקיד שלי, הוא להפיל משפחה לקרשים, ולסייע לה לחזור ולעמוד על הרגליים.

את העבודה המתישה הזו, אני מבצע עם תו"ל, הרבה אמפתיה, דמעות וניסיון מצטבר.

כלי התקשורת סיכמו את המלחמה, 64 חיילים + 3 אזרחים הרוגים, מאות פצועים, 3,356 רקטות נורו לישראל. אבל אצלנו ביחידה מסכמים בשאלה, לכמה משפחות הודעת ? או במילים אחרות, כמה משפחות הרסת?

קצינת העיר מודה לי על השירות שלי למען האומה והמולדת. ואני מרשה לעצמי לחזור לחדר כושר, מה שנמנע ממני בשלושה השבועות האחרונים על מנת לאגור כוחות, מה שגרם לי להתכווצויות שרירים. כעת אני יכול להתקלח בלי טלפון מול העיינים, לישון בלי טלפון מטרטר, ללכת לבית הכנסת בשבת, בלי שהיושבים לצידי תוהים מהיכן בוקעים צפצופים.

פתאום אני מאוהב קשות בפונקציה הסלולרית, "השתק".

טרם יבשה הדיו אצלי במקלדת, ושוב הטלפון מצלצל, "נכנסו למערכה שניה. תהיה בבקשה בכוננות" מודיעה לי החיילת. ואני שוב בצו 8.

עוד שבת בסטרס.

את העבודה הקשה הזו, אנו מבצעים תחת פיקודה של קצינת העיר, יחד עם עשרות מפקדים, מנהלים את הקרב הזה בתמיכה וסיוע למשפחות השכולות.

כן, זה קשה, כואב, ומטלטל את הנפש. אבל רק אנחנו יהודים, אנושיים, חיילי צה"ל, עם רוח קרב ואמפטיה יהודית ערכית, יודעים לעשות את העבודה הכי טוב בעולם. הכי טוב, עד כדי כך שאנו מלמדים צבאות אחרות בעולם איך לבצע את העבודה עם מקסימום רגישות ומינימום פגיעה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!