הקרן נוגחת שוב • טורו הפוליטי של אבי בלום

הקרן חדשה, שיטותיה ישנות. בספרד, מנופף המטאדור בסדין אדום מול קרני השור הזועם. בישראל, הסדין הוא ירוק: פעם מדי הזית של חיילי צה"ל, שעמותות הקרן החדשה לישראל סייעו (על-פי בן כספית ב'מעריב') להוצאת דיבתם בדו"ח גולדסטון, אחר כך הסיוע למגישי העתירות בפרשת עמנואל, מעבר לקו הירוק, וכעת בחריש, שם חוברת הקרן, המועדת כמו שור לנגיחת חרדים, למתנגדי הקמת העיר. הפעם תחת מעטה 'תם' של סיוע לארגוני הירוקים.

עוד נחזור לנזקי הקרן, אבל לפני הכל קצת סדר ביער ההתנגדויות: ערב הדיון שנערך לפני חודשיים בוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה בחריש, (בתאריכים 4-5/8) נחשף באכסניה זו, כי הפרסום בדבר כאלף התנגדויות שהוגשו לוועדה, מקורו בטעות בהבנת הנקרא. הרשימה השמית של המתנגדים שחתמו בכמות מסחרית על כל התנגדות, אומנם מונה מאות, ליתר דיוק 772 מתנגדים, אלא שבשטח החריש עמוק פחות, הרבה פחות, שכן מדובר בסך הכל בעשרים ואחת התנגדויות.

כיצד מעלימים ומוחקים מהרשומות מאות מתנגדים? התשובה פשוטה וכלל לא מקומבנת: כמה מההתנגדויות שהוגשו, חתומות על ידי מאות אנשים. כך לדוגמה, על התנגדות מספר 1, של 'המטה לעתיד חריש' חתמו מאתיים וחמישים מתנגדים שמצורפים ב'מסמך אחיד' להתנגדות בודדת.

המשמעות: דחה התנגדות אחת, והעלם כבמטה קסם מאתיים וחמישים נודניקים.

המונח סחבת, שפותח את מילון ועדות התכנון בישראל, הוצא מלקסיקון הוועדה בחריש. לא שמישהו מטייח. אדרבה, מקפידים שם בוועדה, בראשות יגאל שחר, על כל סעיף ותת-סעיף, החברים יושבים ומאזינים לכל התנגדות בקשב הראוי ובמלוא שימת הלב. אין טלפונים תוך כדי דיון, אומרים שאפילו לא 'יציאה לסיגריה'. רצינות מוחלטת.

הקפדה על פורמליסטיקה – כן. סחבת – לא ולא. שימו לב לרצף תאריכי הדיונים שנשלח בסוף השבוע האחרון לחברי הוועדה: "ההתנגדויות יישמעו ברצף במשך שלושה ימים: שלישי, רביעי, חמישי 9-11 בחודש נובמבר הקרוב, משעה 9:00 עד 14:00". לא נותר אלא לבקש מחברי הוועדה להצטייד בשק"שים (שקי שינה) כדי להספיק לתפוס תנומה, בין דיון לדיון.

לעצור את החרדים

ההתנגדויות שהוגשו, נחלקות לשתי קבוצות: התנגדויות ענייניות, קונקרטיות וממוקדות, מול התנגדויות סתמיות, פוליטיות, קנטרניות, שהקשר בינן לבין המציאות, כמו הקשר בין הקרן החדשה לבין אהבת ישראל – מופרך.

מי שהפתיעו בגישתן העניינית, נטולת האנטי, הינן מזכירויות קיבוצי האזור: ברקאי, מענית, מצפה אילן, מצר ומועצה אזורית מנשה. הטענות שהעלו קיבוצניקים ענייניים נושאי תפקידים רשמיים, כמו שמוליק לשם, רכז קיבוץ ברקאי, ואחרים - איש איש וקיבוצו, היו מקצועיות, רהוטות ומנוסחות כדבעי.

הנה כמה מהן, לתשומת לב חובבי הפרטים הקטנים, המתעתדים לרכוש דירה בחריש (הקורא קצר הרוח מוזמן לדלג לפיסקה הבאה): ייעוד העיר ל-8,800 יחידות דיור למשפחות שהן בעלות משק בית של 5.5 נפשות ויותר ייצור עומס תחבורתי על כביש 6533 והוא מחייב את רימזור הדרך במפגשה עם דרך 574; הגדלת התנועה בכביש 6533 מצריכה הקמת מיגון אקוסטי לטובת תושבי ברקאי; התוואי לכביש 611 המוצע בתוכנית, עובר בסמיכות כחמישים מטרים מבתי קיבוץ מענית והמחלף המוצע על-גבי כביש 6 המוליך לכיוון חריש, רחוק כמאה מטרים מבתי הקיבוץ; יש להמציא פתרונות לטיפול באשפה ובניקוז; יש צורך להקצות שטחים לבתי עלמין לטובת העיר החדשה; אין פתרון קבוע לנגישות ליישוב מצפה אילן; יש לבחון מחדש את תוואי דרך 611 באופן שלא "תדרוס" את מצר; יש להפוך את כביש 6533 לכביש בין עירוני.

להתנגדויות הללו, בעלות הניחוח המקצועי והענייני, התייחסה הוועדה בכובד ראש. כמה מהן התקבלו, אחרות הביאו לשינוי תכנוני וחשיבה מחודשת.

לעומת הקיבוצניקים האחראים, מתנגדים אחרים בחרו להתמקד בפן הפוליטי האנטי-חרדי, כמו עמותת עאדללה שטענה כי "התוכנית להקמת עיר חרדית פוגעת בעקרונות השוויון והצדק החלוקתי כפי שהותוו על ידי בית המשפט העליון". טיעון אבסורדי נוסף: "התוכנית לא בדקה את צרכי האוכלוסייה החרדית אל מול ההיצע הקיים כיום במדינה עבור אוכלוסיה זו". מה זה היצע, היצף.

טיעונים אלו – כפי שמסביר חבר בוועדה – הינם פוליטיים, ואינם נוגעים כלל ועיקר לרמת החשיבה ולמנדט התכנוני של ועדה תכנונית מקצועית. במקרה הזה, אפילו בג"ץ, כמה מפתיע, עמד לצידנו, בדחותו את הדרישה להוצאת צו ביניים להפסקת דיוני הוועדה (עד לדיון מורחב שייערך בבג"ץ, מי יודע מתי). בג"ץ קבע, כי "ככל שבמסגרת הליכי התכנון יוחלט על מתן היתרי בנייה, תינתן לעותרים הודעה על כך לפחות 14 ימים לפני מועד מתן ההיתרים". הסאבטקסט של ההחלטה, הוא שחשוב: מועד מתן היתרי הבנייה הינו קצה הישורת, הרבה אחרי שיווק הקרקע. קשה להאמין שבשלב כה סופי יורה בג"ץ על שינוי תכנוני, אם כי, כבר למדנו שכשמדובר בבג"ץ מול החרדים, הכל אפשרי.

המתנגדים שלא מסתפקים בשינוי תוואי פה ושם, אלא דורשים, חד וחלק, לעצור את החרדים, לעקור את הכל, מובלים על ידי 'המטה המשותף להצלת חריש והאזור', שיצא בשבועות האחרונים במסע ציבורי ארצי, תחת הכותרת (כל החובות שמורות לקופירייטר ההסתה, טומי לפיד) "לעצור את אטיאס - לשחרר את חריש". מאיר שטרית, הוא שהעביר את החלטת הממשלה לייעד את העיר לחרדים, אבל למי איכפת? הכי קל, הכי מתוקשר, הכי פופוליסטי, לתקוף את השר החרדי.

"אנו, החתומים מטה", נכתב בעצומה שאנשי המטה מפיצים, ועליה מתנוססות לעת עתה, 19,065 חתימות, "מתנגדים להקמת עיר ענקית לחרדים בלבד באזור חריש, על חשבון תושבי חריש הנוכחיים. אנו קוראים לשר השיכון לקדם את התוכנית המקורית להקמת יישוב פתוח לכלל הציבור. מצוקת הדיור בישראל קיימת בכל המגזרים, לא בחרדי בלבד. היוזמה להקים עיר ענקית, לחרדים בלבד, מנוגדת לערכים בסיסיים של דמוקרטיה ושמירת טבע, ומנפצת את הליכי התכנון המוסדרים במדינת ישראל".

לעצומה הזאת מצורפת מצגת שמתארת בצבעים חיים – סטייל נשיונל גיאוגרפיק - את ההרס הסביבתי שיגרמו החרדים לחיות הבר ולצמחי הפרא – שעדשת צלם הספארי תפסה אותם, לכו תדעו איפה. ועל כך תמה אחד מחברי הוועדה, "זהו טיעון מנותק. הרי העיר הזו, היא התגלמות התכנון הירוק בארץ, חלומו של כל איש טבע, הן מבחינת תכנון אורבני, הן מבחינת שימור הסביבה. אינני מבין, על מה ולמה קמה הזעקה. יותר ירוק מזה לא יכול להיות".

כאן מגיעה השאלה, בה"א הידיעה: מיהו הגורם האלמוני העומד מאחורי גל ההתנגדות ומנסה להרימו לגבהים? הרי הקמת אתר ווירטואלי מושקע, החתמת אלפים, ייצוג משפטי, יצירת באזז תקשורתי בעיתונות ובמדיה – אינם ניתנים בחינם, כל זה עולה כסף, ירוקים רבים, ולא במובן הסביבתי. נשאלת אפוא השאלה, מי משלם ומדוע?

התשובה מסבירה הכל: מסמך שהגיע לידיי מלמד, כי 'הקרן החדשה לישראל' שותפה לפעילות 'המטה להצלת חריש'. אנשי המטה מתגאים בכך ובאתר המושקע שהעלו לרשת, נותנים קרדיט לקרן החדשה לישראל, העומדת מאחוריהם.

מי שעוקב, באכסניה זו, אחר התנהלות הקרן בכל הנוגע לתמיכה בקמפיינים אנטי-חרדיים, אינו זקוק להסברים נוספים.

בעקבות הממצאים שמוכיחים את מעורבות הקרן החדשה בטרפוד הקמת חריש, פניתי להנהלת הקרן בישראל, ולהלן תגובתה: "הקרן החדשה לישראל, לצד קיבוצים, ארגונים סביבתיים וחברתיים שונים ובתמיכתם של למעלה מ-20,000 אזרחים שכבר חתמו על העצומה 'לשחרר את חריש', שותפה במאבק להצלת חריש בעקבות התוכנית שתביא להרס חסר תקנה של אלפי דונמי שמורת יער ייחודית, והפקעת קרקעות חקלאיות וקרקעות פרטיות ועוד".

אתה הבנת את זה, ללום?

הבטן שאחרי החגים

שני הצדדים הגיעו לפגישה כשהם בטוחים בחוסר תום ליבו של הצד השני. הצד האחד דרש מהיריב להכיר במעמדו הייחודי ההיסטורי, הצד השני מיאן להיענות וביקש תחת זאת להקפיא, לקצץ ולשבש. חיוכים רבים מדי, לא נרשמו.

את הפגישה הזאת, הכתיב הכורח ולא הרצון הטוב. החיים בחבל ארץ אחד, המנהיג שמאיץ בהם לשתף פעולה - על אף שאינם רוחשים לו כבוד, ההבנה שאינם יכולים להצטייר תקשורתית כמי שמטרפדים כל שיג ושיח. כל אלה ועוד, אילצו את הצדדים לשבת תחת קורת גג אחת למשא-ומתן גדוש אמוציות שבמהלכו נשלפו סכינים, התעופפו גיצים.

אם התבלבלתם לרגע, זהו הזמן לעשות סדר. התיאור דלעיל, אינו מדיני אלא פוליטי. הוא משקף נאמנה את מה שהתרחש ביום ראשון השבוע בחדר סיעת יהדות התורה. גדעון סער, לבקשתו, התארח במעוזם של ח"כי יהדות התורה, ושני הצדדים בהחלט נראו כפי שהישראלים והפלסטינים נראים כשהם מתיישבים זה מול זה, בהבדל אחד: במקרה הנוכחי, שני העמים כבר חיים בשתי מדינות. מנותקים לגמרי. הם מאיתנו, אנחנו מהם. עד כדי כך גדול הפער, שאחד מעורכי-הדין החילוניים עמו התייעצו הנציגים החרדיים לצורך התשובה לבג"ץ, התבטא כבדרך אגב, "לא תעזור לכם העובדה שתציגו לבג"ץ את תכני לימודי החול שכבר נלמדים. עדיין תישארו עם עגלה ריקה מול העגלה המלאה של החינוך הממלכתי...".

הבטן שיש לח"כי יהדות התורה על סער מלאה, נפוחה, מפוצצת. כזאת שיכולה להיווצר רק 'אחרי החגים' בעקבות ה'פרסראיי' הגדול. הבקשה של סער למפגש משותף, אם ביוזמתו ואם בהוראת ראש הממשלה - כפי שמתעקש אחד מח"כי יהדות התורה, הגיעה, כמו הדיאטה של אחרי החגים, בדיוק בזמן. רגע לפני פתיחת מושב החורף, שעומד להיות, כלשון החזאים, 'חם מהרגיל בעונה'.

כמה מילים על אירועי השבועות האחרונים כדי להסביר בשל מה הסער: האקלים הסוער נוצר בעקבות הוראת בג"ץ למדינה להשיב בתוך תשעים עד מאה ועשרים ימים בעניינן של שלוש עתירות הנוגעות לחוק הישיבות הקטנות, תקצוב הת"תים ולימודי הליב"ה. תכליתן של שלוש העתירות, אחת היא: לשלול את תקצוב המוסדות שלא יקבלו עליהם עול מלכות ליב"ה.

מבחינתו של סער, כמו מלך צרפת לואי ה-14, 'המדינה זה אני': תשובת המדינה, נגזרת מעמדת משרד החינוך. בקדנציה של סער המעורב והפעלתן, עמדת השר היא עמדת המשרד, ועמדתו - אם להסתמך על תמונת המצב שהציג לפני ח"כי יהדות התורה - מיתממת, כרגיל: "על הדרישה לחייב לימודי חול בישיבות הקטנות הגשנו לבג"ץ תשובה שאפילו אתם לא הייתם מנסחים טוב יותר, אבל בתלמודי התורה יש לכם בעיה. לא נוכל להגן עליכם בבג"ץ ללא שינוי. תצטרכו לוותר על משהו כדי להמשיך לקבל".

העמדה הזאת של סער, מקפיצה את ח"כי יהדות התורה יותר מכפי שהצליחו כל אירועי ההקפות השניות גם יחד להרקיד אותם. כמוה, כמנה אחרונה שמוסיפה עוד ק"ג או שניים מכבידים ומעיקים, לבטן המלאה ממילא. הרי עם הפרצוף המיתמם הזה, סער מאכיל אותנו במנות גדושות מיומה הראשון של הממשלה. אחד מהח"כים, ודווקא מהמתונים שבהם, מדמה את האיש לאהוד אולמרט בקדנציה השנייה בעיריית ירושלים: יהיר, שחצן, עיקש, מכה בחרדים כדי להיבנות על גבם, ומבקש ליהנות מתמיכתם. נותר רק לקוות שהסוף יהיה זהה.

היטיב להגדיר זאת יו"ר ועדת הכספים, מוישה גפני. בחדר הסיעה הוא מרשה לעצמו פה ושם להוריד את בגדי היו"ר החדשים, הממלכתיים: "העמדה האישית שלך מתחילת הדרך, מהיום הראשון של הממשלה, היא עקבית נגדנו", הטיח מוישה בגדעון.

סער, שמלכתחילה קבע את הפגישה במטרה לצנן ולא לחמם, הציג זאת אחרת. הזכיר מספר סוגיות, לא מהותיות בעליל, שבהן עמד לצידנו. "אני מדבר על נושאים מהותיים", עצר בעדו גפני, "מיום הקמת הממשלה, בכל הנושאים הללו, שמגיעים לחזית, אנחנו רואים אותך תמיד בצד הנגדי".

מדובר בשלל נושאים, לאו דווקא חינוכיים, שהעיסוק הדווקאי בהם, באובססיביות מתמידה, משווה לסער פרצוף של 'להכעיסניק' טיפוסי. להלן לקט מקרי, שהציג לאחר ישיבה אחד מח"כי יהדות התורה: התעקשותו של סער שלא לאפשר את תקצוב תלמידי חו"ל בישיבות - גם לא מהכסף הקואליציוני, נחרצותו התמוהה שאינה מאפשרת תיקון טעות סופר המחייבת להשלים את מכסת שעות הלימוד בכוללים בזמנים לא סבירים, פרשת יועצות המס החרדיות שמשרד החינוך מתעקש שלא להכיר בהסמכתן, שליחת חוזר ישיר לבתי הספר של החינוך העצמאי, המחייב את מנהלי בתי הספר להצהיר על קיום תוכנית הליב"ה, התערבות מתריסה בסוגיית גיוס הבנות, חוק החמץ ועוד. יכלה המדור והרשימה לא תכלה. ליריקות האלו, אי אפשר להתייחס כגשם.

(במאמר המוסגר: דבר אחד טוב כבר יצא מהפגישה הסוערת. בצהרי יום שלישי הגיע למשרדי החינוך העצמאי 'מסמך ביטול' בחתימת מנהל האגף המוכר שאינו רשמי, יהודה פינסקי. במכתבו, מבטל פינסקי את הוראת החוזר שחייב את מנהלי בתי הספר לחתום על 'תצהירי ליב"ה', ומשיב לקדמותו את המצב שבו קשרי הליב"ה, מתנהלים ישירות בין הנהלת המשרד להנהלת הרשת).

דווקא בגלל שהוא עוסק באובססיביות בכל פרט ופרט, מעורב עד צוואר, נדחף עד קצה החוטם, ההתחמקות שלו במהלך הישיבה, רק הרגיזה יותר. "הצוותים המקצועיים של המשרד בראשות המנכ"ל, יישבו עם הצוותים שלכם ויסכמו", הוא ביקש להכתיב. "רק אתה תשב", אמר לו גפני, "הרי אתה דומיננטי, מעורב בכל פרט, עובר על כל חוזר מנכ"ל. לא המנכ"ל ולא צוותים. אתה תשב איתנו!".

תחום המושב

תחום מושב החורף הקרוב, חורג מגבולות משכן הכנסת, ומטפס במעלה רחוב קפלן - מתחם בית המשפט העליון. בג"ץ הוא שיקבע, יחליט, יחתוך לכאן או לשם. ובעצם אין דילמה, הרי ברור שיחתוך לשם - נגדנו.

מזווית הראייה הזאת, ניתן לראות התדרדרות מתמשכת. בכל פעם מוכיחים 'העליונים' שניתן להעמיק את החפירה, להוריד את מעמד הכנסת לתהום עמוקה יותר. כבר לא מדובר בפסיקה שמנצלת לאקונה - חור שחור שהמחוקק החרדי לא שת אליו את ליבו והבג"צניקים מנצלים זאת כדי להפוך את כוונת המחוקק על פיה – כפי שאירע בחוק נהרי.

חוק הישיבות הקטנות הוא הדוגמה הקלאסית. במקרה הזה, הוראת החוק ברורה, כל מילה נמדדה ונשקלה. אין לאקונה, אין חור. לא שחור וגם לא אפור. על פי כל פרמטר, העתירה נגד החוק הייתה צריכה להידחות על הסף. העותרים היו אמורים להיזרק מכל המדרגות. אבל לביניש היגיון משלה: הדיון הועבר להרכב של תשעה שופטים, והסוף, עלול להיות כסופה של העתירה נגד הבטחת ההכנסה לאברכים. גם בשעתו, כשהוגשה העתירה, הציע הנשיא דאז אהרון ברק לעותרים, במהלך הדיון, למשוך את העתירה. עשור חלף, ברק עזב, ומחליפתו ביניש, קיבלה את העתירה.

המסקנה: החקיקה כיום, שווה כקליפת השום. שהרי גם אם יישבו כל חכמי הכנסת ויגבשו, כדוגמה, הצעת חוק שתאפשר את תקצוב הת"תים, עתירה אחת שתוגש לבג"ץ ותצטט נכונה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, תהפוך את החקיקה ללא רלוונטית.

מי שהשתמש בטיעון היה גדעון סער. עו"ד גדעון סער. חלקלק בלשונו, ערמומי בטיעוניו. "אתם לא מבינים שלא הכל תלוי בי?" ספק שאל ספק תירץ, "עובדה, הלכתי אתכם בחוק הישיבות הקטנות ובג"ץ לא קיבל אוטומטית את עמדת המשרד אלא העביר את הדיון להרכב של תשעה שופטים. גם בעמנואל, בג"ץ לא קיבל את עמדתנו".

טענה נוספת הייתה לו: "ברגע שהיועצים המשפטיים במשרד מחווים את דעתם, אני לא יכול לפעול אחרת".

מי שהיסה אותו, בלי שום גינונים מקדימים, היה מאיר פרוש, סגנו – עד לרוטציה הקרובה. שפת הגוף ששידרו השניים זה כלפי זה, הזכירה את ימי החיכוך בין שר החינוך שריד לסגנו נהרי. אש להבה. טמפרטורה שאפילו בחמסין אוהל שאגת עמנואל, לא נמדדה.

"אני מקווה שלא תכעס עלי", אמר פרוש.

"אני באמת רואה שאתה מתאמץ לא להכעיס אותי", קטע אותו סער בסרקזם.

בפינג-פונג הזה, חבטת הסיום הייתה שייכת לפרוש: "אתה מדבר על ציות מלא להוראות היועץ המשפטי. מעניין מאוד שבכל מה שנוגע לפינוי המאחזים, יש הוראה ברורה של היועץ המשפטי מזה למעלה מחמש שנים ובכל זאת, אתה וחבריך חיים לא רע עם הפרת הוראת היועץ המשפטי".

סער שתק. עיניו הבוערות, דיברו במקום פיו.

ככל אשר יורוך

שנה וחצי לאחור: רגע לפני שחגג את כניסתו לתפקיד סגן השר באירוע רב רושם בחצר משרד החינוך, נכנס פרוש להתברך במעונו של מרן הגר"ש וואזנר. "האם בכך שתהיה בפנים לא יימנע ממך להילחם נגד הפגיעה בחינוך הטהור?", נשאל פרוש והבטיח ש'היו לא תהיה'.

ארבעה חודשים לפני שהוא עוזב את התפקיד, יכול האיש לחזור לבית מרן הגר"ש ברחוב הלפרין 13 בבני ברק ולומר: עמדתי בדיבורי. ציניקנים יתלו את מלחמתו ההרואית, בשעון החול הרוטציוני ההולך ואוזל, בעובדה שבעוד ארבעה חודשים ישתתף פרוש בישיבות על תקן 'מנחם כרמל' – המועמד שנותר בחדר הסיעה כשחבריו עוברים למליאה. האמת, חייבים להודות, לא בדיוק תומכת בגירסה הצינית: החיכוך בין פרוש לסער, החל הרבה לפני שמוזס החל, על דעת עצמו, בסיורי חפיפה לקראת כניסתו לתפקיד...

"במעשים שלך, אתה מפר את הסטטוס-קוו", הלם סגן השר עד שנדמה היה שסער יבקש בעוד רגע ממוזס להקדים את הרוטציה: "הרי רק לפני חצי שנה, עמדת המשרד הייתה שלא להכניס מפקחים לחיידרים, ואתה בלי להתייעץ ובלי לתאם, הלכת והודעת שתכניס מפקחים לת"תים. אף שר חינוך לפניך, לא עשה לנו את זה". גם לא שולמית אלוני ויוסי שריד.

"אתה מסביר שאין לך ברירה, שאתה חייב להראות לבג"ץ שיש אצלנו תזוזה. על מה אתה מדבר? הרי תשעים אחוזים ממוסדות החינוך העצמאי מלמדים את תכני הליב"ה. יכולת ללכת לבג"ץ ולומר להם: 'אין בעתירות ממש. עם רוב החרדים אין לנו כל בעיה', אבל במקום זה אתה בוחר להעצים את הבעיה ואחר כך מסביר לנו שאנחנו צריכים לעזור לך להשיג פתרון". בעגה הרפואית קוראים לתופעה, מינכהאוזן באמצעות שליח (הורה הגורם נזק לילדיו, ונזעק לטפל בהם). בנמשל החינוכי, השר סער, ניצב במשבצת האם המרעיבה. הילדים החרדיים, הם אותם ילדים.

לזכותו של סער ייאמר, שהצליח לחבר בין הקצוות, מסגן שר החינוך ועד לסגן שר הבריאות. יענק'ל ליצמן, שיכול להעביר סדרת חינוך בנושא 'מגבלות הכוח', התרה בסער: "זה לא יעבור ואל תנסה להילחם בכוח. גדולי ישראל לא יתפשרו בנושא הזה".

"זה תלוי בכם, איך אתם תציגו את הדברים לגדולי התורה", לגלג סער.

איש תנועת ההשקפה, אורי מקלב, נטל לרגע את אומנותו של מנחם לייזר מוזס והשיב בסיפור: "כשהייתי ממונה על החינוך החרדי בעיריית ירושלים, הובלתי הקמת מסגרת של לימודי שחייה לבנים. סוכם שתלמידי כיתות ה' בחיידרים, ייסעו בחמש וחצי אחר הצהריים ללמוד שחייה, ביחד עם המלמד, והעלות להורים תהיה שליש ממחיר הקורס.

"נכנסתי לבית מרן פוסק הדור הרב אלישיב והייתי בטוח שאני בא לבקש ברכה: וכי איזו בעיה יכולה להיות בזה? אבל מרן הרב אלישיב היה נחרץ, 'לא מכניסים שום שינוי בחיידרים. מה שלימדו לפני שלושים שנה ילמדו גם היום. מחוץ לתלמוד-תורה תעשו פעילויות אבל בתוך המסגרת לא יהיה שום שינוי".


הפגישה הטעונה הזו, הסתיימה אחרי שעה וחצי בדיוק בנקודת המוצא. שני הצדדים, שופעי סיפורים וגדושי טענות, אך נעדרי פתרון מעשי. כל שנותר להם, לסכם על מפגש נוסף ביום רביעי זה, מועד חלוקת העיתון. בזירה הפוליטית כמו המדינית, גם להידברות נטולת הסכמות, יש משמעות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!