הנוסחה היהודית לניצחון במלחמה

כל בר דעת יודע איך מדינה יוצרת לעצמה הגנה עצמית ראויה מפני האויבים. פשוט מאוד: משקיעים כסף ומחשבה באימונים צבאיים ובכלי-נשק אימתניים.

לכאורה, על-פי ההיגיון הבריא, הצבא הגדול והמחומש ביותר היה אמור לנצח בכל מלחמה.

אך לא כן היא. לא אחת ראינו כי דווקא ידם של החלשים על העליונה – והצבאות החלשים הם הגורפים את הניצחון. על בשרנו חווינו את התחושה: במלחמת השחרור, שבה מדינת ישראל הייתה לקומץ קטן וטירון, ניצחה ישראל את האויבים הגדולים.

מסתבר, כי ניצחון במלחמה והפרת עצת האויב הם על-ידי חיזוק ברוחניות תוך כדי השתדלות גשמית.

המקור הראשון לכך מגיע מדברי התורה על מלחמת עמלק: "והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו – וגבר עמלק" (שמות יז).

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?", שואלים חז"ל במסכת ראש-השנה. "אלא שכל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים, היו גוברים, ואם לאו, היו נופלים".

הגמרא במסכת מכות שואלת על הפסוק בתהילים "עומדות היו רגלנו בשעריך ירושלים" – בזכות מה עומדות היו רגלנו? אלא, בזכות שערי ירושלים, שהיו עוסקים בתורה.

גם ב'פרשת המלחמה' שקראנו לא מכבר, מקפידה התורה על האיכות הרוחנית של צבא ישראל – ומזהירה: "כי תצא מחנה על אויבך - ונשמרת מכל דבר רע וכו' פן יראה בך ערות דבר ושב מאחרך".

כאשר היה עם-ישראל יוצא למלחמה, היה הכהן מחזק את רוח הלוחמים באומרו "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם".

לאחר מכן היו השוטרים מדברים אל העם ומכריזים, שכל מי שבנה בית חדש ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אישה ולא לקחה – ישוב לביתו, פן ימות במלחמה.

אחרי כל זאת הוסיפו השוטרים ואמרו: "מי האיש הירא ורך-הלבב, ילך וישוב לביתו, ולא יימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ).

רבי עקיבא מפרש את הפסוק כפשוטו: "הירך ורך-הלבב" הוא מי "שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה". רבי יוסי סבור, שהכוונה היא למי ש"ירא מעבירות שבידו" (סוטה מג).

מי נשאר על הבמה

'המשכילים' ערכו הצגה בעיירה בריסק כשהמטרה מאוד ברורה. נושא ההצגה נלקח מן התורה: היציאה למלחמת מצווה.

כרוז ההצגה קרא לכולם להתאגד למלחמת מצווה. כמאה חיילים עלו על הבמה.

כרוז ההצגה הכריז: מי שארס אישה ולא נשאה, ילך וישוב לביתו – עשרה חיילים עזבו.

הכרוז הודיע, כי מי שנטע כרם ולא חיללו ילך וישוב לביתו – עשרה חיילים נוספים פרשו.

הכרוז ביקש, כי מי שבנה בית ולא חנכו, ילך וישוב לביתו – עשרה חיילים נוספים.

הכרוז הזהיר, כי מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו (על פי דרשת חז"ל הירא מעבירות שבידו) – שישים חיילים נוספים נטשו את הבמה.

על-פי ההצגה, רק עשרה חיילים נותרו במקום אחר ה'סלקציה'. כולם היו רבנים ישישים הנשענים על מקל הליכה.

הקהל פרץ בצחוק רם שהביע את הזלול בדברי תורה הקדושה.

כששטחו את דבר ההצגה בפני רבה של בריסק, הגאון רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל, הגיב: "מה חבל שהם לא סיימו את ההצגה במחזה האמיתי – דווקא הצדיקים הישישים, הם ניצחו את המלחמה, שכן הנביא זכריה כבר אמר: 'לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'".

דרכים רבות נבראו לניצחון במלחמה. כל מפלגה חולקת על חברתה. אבל תורתנו הקדושה מלמדת אותנו שהפתרון האפקטיבי של עם ישראל כנגד האויבים הוא חיזוק ברוחניות, תוך השתדלות גשמית.

שנאה מקנאה

שאלה דומה נשאלת אודות השנאה השולטת בעולם כלפי עם ישראל וארץ ישראל, המהווים כאין וכאפס בגודלם הפיזי והכמותי אל מול העולם כולו.

מדוע עם ישראל, הקטן שבאומות, מטריד את מנוחתם של שליטים גדולים השונאים אותו דור אחר דור?

לכל שאלה – תשובה במקורות היהודיים. הנה שתי דוגמאות:

"הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי במדבר סט).

"מפני מה נקרא סיני? שירדה שנאה לישראל" (שבת פט:).

לא תמיד יש סיבה לשנאה. ואכן, אין הסבר המניח את הדעת לשאלה מדוע שונאים את עם ישראל.

אפשר לנסות ולהסביר זאת על-פי הגמרא שהבאנו לעיל. בסתר ליבם, טורדת את מנוחתם של אויבי ישראל העובדה כי ישנו עם אחד ששם לו דגל מוסרי גבוה יותר מאומות אחרות (כפי שמובא בתלמוד ביחס לשנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים).

המציאות הזו, שמקורה בקנאה, הופכת לשנאה.

אוריאל בלוי, מאמן ומגשר 054-5333386 [email protected]

קישורים:
לאתר של אוריאל בלוי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!