הרב שאול יורוביץ': כך נדע שזה הזיווג הנכון לנו

אחת הבחירות המשמעותיות ביותר בחיי האדם אם לא החשובה שבהן, היא בחירת הזיווג הראוי, זוהי החלטה כבדת משקל המשפיעה באופן מכריע על כל חיי האדם ואף על הדורות הבאים אחריו.

מובן ופשוט שלפני הכול חייבת להיות מציאת חן של שני הצדדים ורצון חזק, וכפי שאנו קוראים "וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ", וכן בספר במדבר (לו) בפרשת בנות צלפחד נאמר "לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים", וכדברי חז"ל (קידושין מא.) "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה". אך לצד זה שואל אדם את עצמו מה הן התכונות העיקריות שיש להתמקד בהן בבחירת זיווג.

חלק ניכר מפרשתנו עוסקת בשידוכו של יצחק עם רבקה, זה אולי המקום היחיד במקרא המתאר עניין זה בצורה מפורטת, ועל כן מכאן נוכל ללמוד על הדרך הראויה לבחור זיווג ובמה להתמקד כדי שיהיה דבר נאה ומתקבל.

אליעזר השדכן מתמקד בסימן אחד בלבד, הוא מבקש מאת ה': "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" (כד יד), המבחן היחיד הינו מידת החסד אשר בה בצורה טוטלית שהוסיפה לתת מעצמה, עוד יותר ממה שביקש אליעזר ממנה. ואף שראה בה מעשי ניסים כדברי רש"י על הפסוק "וירץ העבד לקראתה – לפי שראה שעלו המים לקראתה", מכל מקום עיקר המבחן שלה היה בגודל חסדה.

מעלה נוספת שהתורה טורחת להודיענו בפרשה זו על רבקה היא הצניעות, בהמשך הפרשה כאשר היא פוגשת את יצחק עצמו כתוב (פסוק סה) וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס: אם כן, שתי המעלות המרכזיות המצוינות אצל רבקה הן מידת החסד ומידת הצניעות.

בגדול משתמע מזה שמבחן הזיווג העיקרי הוא מבחן המידות הטובות. הסיבה לכך היא כדברי חז"ל שאמרו (ילקוט שמעוני דברים) "שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים" כלומר, המידות הטובות הוטבעו בנו מאבותינו, "וכל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו", לעומת זה על תורה נאמר "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה ושאינה ירושה לך", כלומר שכלים טובים ניתן להשיג ביתר קלות ממידות טובות שזה עצמות האדם.

אך בכל זאת יש להתבונן על שתי המידות המוזכרות, החסד והצניעות, במבט ראשון שתי תכונות אלה מנוגדות הן זה לזה, תכונת החסד מבטאת פתיחות והתעניינות באחר, יש בה פנייה חוצה, ולעומת זה הצניעות מבטאת את ההיפך הגמור, יש בה את כוח הצמצום העצמי, ההסתגרות וכדומה. זה מעורר תמיהה מפני מה שתי מעלות אלה הן עיקריות ומשמעותיות כל כך בזיווג.

ההסבר הוא פשוט, כל עוד האדם נוטה לצד אחד בלבד הוא עדיין חסר ואיננו שלם, רק כששתי אלה משמשות כאחד, נפש האדם באה לידי שלימות. כאשר האדם יודע להשתמש באופן מאוזן בכל כוחות נפשו הרי זה מראה על שלמות ביכולתו להכיל את שתי הבחינות המנוגדות, ונמצא שאיננו קשור ואחוז במידה מסוימת דווקא, אלא שליבו ברשותו והוא מושל במידותיו.

מה שאין כן, אם האדם מצטיין רק באחת משתי אלו שבהכרח מעוררת חסר כלשהו, שהחסד המוחלט ללא סייג הרי היא התפשטות רבה מדי שיכולה להוביל להפקרות וחוסר שליטה. ומאידך הצניעות המוחלטת אפשר גם שיש בה צמצום רב מדי, ואיננה טובת לב, ורק המיזוג בין שתי מידות אלה גם יחד, מתארת שלמות המידות. כך מפורש גם בספר חסידים (תתקנא) "יקח צנועה שאינה רגזנית", כלומר, ששני חלקים אלו הולכים אצלה ביחד באופן מתוקן וראוי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!