מפילים אחריות אחד על השני? כך תמגרו את התופעה

בני הזוג מפילים את האחריות אחד על השני: כאשר ישנן האשמות הנשמעות מפי שני בני הזוג אחד על השני, המוטיב המרכזי בהאשמות אלה הוא: הטלת האחריות לכישלון על כתפי האחר, והתנערות מוחלטת מלקיחת אחריות של כל אחד על חלקו. הכיצד ניתן למגר תופעה זו?

תשובה:

יש להתבונן, מהיכן נובעת הבעיה של הטלת אחריות אחד על השני? חז"ל לימדו אותנו כלל בסיסי בשלום בית: "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות". דהיינו, לכל אדם יש חשיבה והסתכלות ייחודית על: החיים, העולם, על עצמו ועל הסובבים אותו, כיצד צריך לחיות, להתנהג, לדבר וכו'. מבעד להסתכלות זו, אנו מפרשים את חיינו בהווה, אלו הם המשקפיים הסובייקטיביים שיש לכל אחד מאיתנו. ועלינו לקחת אחריות עליהם, ולהכיר בעובדה שבגללם אנו רואים את הדברים אחרת מזולתנו.             

אלא שיש באדם 'נטייה' לא לקחת אחריות על הפירושים שלו, ולהאשים את הסובב אותו בכישלונותיו או בחוויותיו השליליות. כבר בגן עדן אנו רואים שהאשים אדם הראשון את חוה, וחוה האשימה את הנחש, ולא לקחו אחריות על מעשיהם. בשל כך הם גורשו מגן עדן והביאו עליהם ועל העולם מוות, מחלה, עצב, מחסור, קשיי פרנסה, קשיים ביילודה ובגידול הילדים וכו'.

סיבה נוספת להאשמת הזולת, היא 'היצר המחנך'. זוהי תכונה שדוחפת כל אחד מתוך כוונה ורצון טוב, ללמד אנשים איך צריך לחיות, ובמיוחד כשהם קרובים לנו וחיים איתנו. וכאשר כל אחד מנסה לחנך בהתאם לתפיסת עולמו, הרי שגם בן זוגו רוצה לחנך, והדבר מביא לחיכוכים, לוויכוחים ולהאשמות הדדיות.

א"כ, כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה מנקודת המבט של שיטת המודעות? נקודת המוצא היא: כשאנו מבררים יחסים אנחנו לא מחפשים מי אשם, אלא אנו צריכים להטיל את האחריות על עצמנו ועל פירושנו, ונלמד לראות איך אנו בוחרים אותם, ובמה אנו צריכים להשתנות.

הנחת יסוד נוספת היא: בית הוא מקום שבו מקבלים את האדם כפי שהוא, ואינו מקום שבו מחנכים אותו. בית הוא המקום של קיום הצו האלוקי של: "ואהבת לרעך כמוך" בצורה הגבוה ביותר. לכן ה' שואל את האדם בגן עדן "איכה"? ר"ל את כולם אתה יכול להאשים במה שעשית, אבל איפה אתה בכל העניין הזה? וזוהי הקריאה שחוזרת גם היום כלפי כל אחד ואחת – "איכה"? כי אנחנו לא יכולים לעבוד על מידותיו של השני, אלא אנחנו אחראים אך ורק על חיינו, ורק אותם אנו יכולים לשנות.

הכח המניע את האדם, לא לחנך ולקבל את בן הזוג כמות שהוא ללא אשמה, הוא הכח של הציווי: של "ואהבת לרעך כמוך". דהיינו, כדי שנוכל לאהוב את הזולת יש ללמוד תחילה לאהוב את עצמנו. אהבת העצמי היא היכולת שלנו לקבל את עצמנו ללא הרגשת אשם, ולחיות בשלום עם המעלות לצד החסרונות שבנו. לדעת להכיר בערך שלנו לצד מה שעדיין לא מושלם, ורק אז יהיה לנו את היכולת לאהוב את הזולת, ללא צורך בחינוך או בכל סוג של האשמה. כי לאהוב  זה למרות ולא בגלל, כלומר: לאהוב למרות החסרונות ולא רק בגלל המעלות.

מאת: הרב דניאל פנחסוב - מרצה ויועץ מומחה לנישואין ופסיכותרפיסט

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'