אביו של העילוי משתף: "כך התחיל החורבן הפרטי שלי"

יום שישי א' אב שנת תשע"ז, בני מתקשר אליי מהישיבה: "אבא כואבת לי הבטן" הצעתי לו שיחזור הביתה אבל בני אומר: זו השבת האחרונה בזמן, אני רוצה להישאר" הסכמתי, ואז במוצ"ש התקשרתי לשאול בשלומו והוא אומר לי: "אבא התנפח לי גם בצוואר" אמרתי לו שייקח מיד מונית ויגיע הביתה.

במשך השבוע עד יום שישי היינו בבית חולים בבדיקות וביופסיות. כל יום בין הבדיקות הייתי בורח עם בני הביתה כך שלא יהיה מצב שאחד הרופאים בלי כוונה (או בכוונה) יפלוט לבני מה החששות. היה חשוב לי להגן עליו שלא ידע.

ביום א', צום תשעה באב, בשעה 17:00, מתקשר מנהל מחלקת הסרטן בבית חולים תל השומר הרופא היקר דמיניאן אורבן. הוא מתנצל ואומר לי: "התפנה לנו מקום במחלקת הסרטן תגיע עם בני היום ב-11:00 בלילה..."

התחלתי לבכות ולחשוב מה אני אומר לבני היקר שלי, איך אני יסביר לו...

כך התחיל החורבן הפרטי שלי...

היינו יכולים לקחת את המצב ולהיכנס לייאוש, כאב וסבל אבל בחרנו להיות אופטימיים. בוטחים באבא שבשמיים שעושה לבניו רק את הטוב ומתחילים במלחמה עם כל המרץ.

קטעים מיומניו של בני בריף

בשבת הראשונה שלאחר מכן, ישבנו בסעודת שבת במחלקה יחד עם הילד דודי מילר ז"ל ואביו וחברים של בני. במהלך אחת הסעודות אמרתי לבני ודודי: "אתם צריכים להיות מאושרים" שניהם הסתכלו עלי כמו משוגע: "מאושרים??? הרי אנחנו חולים" מיד הסברתי להם: "הרי כתוב שהקב"ה לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. אנחנו פה בשולחן שבת עשרה אנשים אבל רק על שניכם הקב"ה מעיד שאתם יכולים לעמוד בניסיון, אז אתם מיוחדים..."

באותו מוצ"ש הגיע הרב הצדיק הרב אלימלך בידרמן וסיפר לנו סיפור שלקחתי כדרך חיים למלחמה במחלה.

פעם בשמחת תורה בבית מדרש של רב שלוימקה מזווהיל זצ"ל כולם בעיצומם של ריקודים עם הספר תורה ורק אדם אחד יושב בצד עצוב. ניגש אליו ר' שלוימקה ושואל: "שמחת תורה! מה אתה בוכה? תהיה שמח!" עונה לו החסיד: "רבי אני חולה, אשתי חולה, ואין לנו ילדים" עונה לו ר' שלומקה: "טיפש אחד (במילים האלה אמר הרב בידרמן), כשעני דופק לך בדלת אתה פותח לו את הדלת ואומר לו תביא לי חצי שקל מה העני מבין? שאתה רוצה לתת לו שקל. ואם אתה מבקש 10 שקל? אז כנראה אתה רוצה לתת לו 20. כמה שאתה מבקש יותר סימן שאתה רוצה לתת יותר. אומר הרבה מזווהיל: הקב"ה רוצה לתת לך מתנה! הוא רק לוקח את העודף..."

הייתי עם בני הרבה פעמים בטיפול נמרץ וכל פעם הייתי מסתכל לשמיים ואומר: "הקב"ה אני יודע שאתה רוצה לתת לי מתנה יותר גדולה, זה רק העודף..."

ההתמודדות במשך שלושת שנות המחלה הייתה לא פשוטה עם טלטלות בין עליות וירידות אבל תמיד היינו עם בטחון בהקב"ה. הניסיונות המשיכו והתגברו אבל לא התייאשנו, תמיד ידענו במשך כל הזמן שהקב"ה לא עוזב את ילדיו.

באמצע התקופה, כשהיה נראה שבני כאילו יצא מהמחלה, קיבלתי על עצמי לעזור למשפחות הנמצאות באותה ההתמודדות. הרגשתי שהקב"ה נתן לבני את המחלה בכדי שאני אלמד את הנושא ויוכל לעזור להם. בני ואני זכינו ללכת עם המשמחים של רחשי לב, בני היה עובר טיפול בבוקר ואז לוקח את הגיטרה והיינו הולכים יחד לשמח חולים בשירה.

גם היום אני ממשיך בפעילות זו לעילוי נשמתו.

כעת, לקראת היארצייט הראשון, הוצאנו בסיעתא דשמיא ספר-אלבום משובח בו מתואר כל סיפור הגבורה של בני ממנו ניתן לשאוב עוד ועוד חיזוקים ולהתרגש מדמותו האצילית לאורך כל ההתמודדות עם המחלה.

כל הכנסות הספר מיועדות לכתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו כך שכל אחד שקונה את הספר הוא בעצם שותף בכתיבתו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!