כבר לא איקא בשוקא • ראיון פרידה וגלרייה

בבוקר יום ראשון, נשם אמן המכחול המיתולוגי ואחד מאושיות הבוהמה הישראלית לשעבר, את נשימותיו האחרונות. הרב יצחק (איקא) ישראלי, שהיה הנחשון שפתח, בשנות השבעים, את גל המסלולים ההמוני והמתוקשר של אנשי בוהמה רבים לעולמה של תשובה - סיים שבעים ושמונה שנים של כמיהה בלתי פוסקת אל האמת.

• המכחול שנדם • גלריה מרגשת

הוא הותיר כאן חברים נבוכים והמומים. חלקם נותרו בצד האחר של המתרס. וחלקם, עשו עימו את כל הדרך אל חיי התורה. גם הם, כמוהו, היו אלילי תרבות נערצים. גם הם, כמוהו, סחפו המונים ומילאו אולמות. וגם הם, כמוהו, הכו את הציבוריות הישראלית בהלם כאשר הודיעו ביום בהיר אחד על נטישת חיי החומר לטובת חיי הרוח.

אחד מהם הוא הרב אורי זוהר, גיסו וחברו הטוב. אחד נוסף הוא הרב מרדכי ארנון. ארנון, שבעולמו הקודם כונה 'פופיק', היה שחקן נודע, ששמו נישא בפי כל ישראלי צורך תרבות באותם ימים. הוא היה מבלה עם ר' איקא ב'כסית' - בית קפה לאומנים שהיה מעין 'זולה' חברתית בה נפגשו הבוהמיינים של תל-אביב.

מאוחר יותר, כאשר חזר ארנון בתשובה, העמיקו הקשרים ביניהם, וידו של זה לא משה מתוך ידו של זה, לאורך שלושים ושלוש שנים של חברות אמיצה.

'אני הולך לדוסים'

עיניו של הרב מרדכי ארנון אדומות מדמעות ביום בו אלך חברו הטוב לעולמו. הוא מרוט וסחוט, עצוב והמום. ביום שישי האחרון עוד ניהלו השניים שיחה ערה, שהערנות והחיוניות בה התנהלה הדהימה את ארנון. היום, הוא ליווה אותו לעולם שכולו טוב.

"הוא היה לוחם", מספר הרב מרדכי ארנון, אגב אנחה מרירה, בשיחה שהוא מקיים עם כתב 'בחדרי חרדים'. "הוא סלל את דרכו לבד, בדק דברים כהווייתם, ומבחינתו - ממש לא היה משנה מה יגידו ההמונים והמעריצים. אם זו האמת, זו דרכו.

"הוא חזר בתשובה חמש שנים לפניי", נזכר ארנון. "אני זוכר שלאחר שעשה את הצעד המפתיע הזה, ראיתי את תמונתו בעיתון, ומתחתיה הופיע הכיתוב: 'הרב איקא ישראלי'. חשבתי שאני משתגע. ביטלתי את זה בצורה הכי קלאסית שישנה, ואמרתי: הוא בטח השתגע.

"אתה צריך להבין", אומר ארנון. "הוא הלך והצטרף לחרדים, שהיו מתויגים כשחורים, אלה שהכי שנואים. אם שם האמת, שם הוא נמצא".

'פופיק' רואה בציוריו של חברו המנוח, מעין בבואה לאישיותו. "הציור שלו היה פשוט, מינימאלי, בעל קווים ברורים. הוא לא בזבז צבע ומכחול. הוא היה חד כאזמל. כך גם ניתח איקא את החיים וסלל לעצמו את דרכי התשובה".

• איך התקבל הצעד שעשה איקא, בקרב קהיליית הבוהמיינים בתל-אביב?

"זה היה מאוד מפתיע", מספר ארנון. "הוא היה איש מאוד מוכר בתל אביב. הוא היה אדם שישב בלב הקונצנזוס של קהיליית האינטלקטואלים. החבר הכי טוב שלו היה עמוס קינן. ופתאום מפנה להם עורף ואומר: אני הולך ל'דוסים'. כולם היו בהלם. שנים לאחר שחזר בתשובה, כתב הסופר עמוס קינן, שמת לא מכבר, שהוא מעריץ את איקא הערצה חסרת גבולות.

• איך גילה איקא את היהדות?

"פעם, ברגעים של גילוי לב, סיפר לי איקא כיצד זה קרה", מספר ארנון. "בתקופה שבה צייר בקריית האומנים בצפת, הוא תכנן מסע להודו לצורך חיפוש אמונה. יום אחד, תוך כדי שיטוטיו בצפת, הוא מצא ספר של בובר, ואמר לעצמו: למה לנסוע להודו? אסע לירושלים. הוא הגיע למאה שערים, פגש שם מישהו שהפנה אותו לישיבה. כל השאר היסטוריה.

בית היוצר להבלי ישראל

"יש לי סיפור שבעיני מסמל את התמצית של החכמה שלו", אומר ארנון. "באחד הוויכוחים שהיו לי איתו בישיבת 'אור שמח', אמר לי איקא: תשמע מרדכי. אתה עושה טעות אם אתה בודק אם היהדות מתאימה למה שלמדת בתיכון. כל מה שלמדת עד היום - שים במגירה. אחרי שתלמד יהדות, תוציא את כל מה שלמדת בעבר מהמגירה ותתחיל להשוות.

"הוא סיפר לי, שבתחילת דרכו בעולם החרדי, הוא עלה לאוטובוס בירושלים. לאוטובוס עלתה משפחה חרדית עם אשכול של ילדים. האמא צעקה, האבא היה מתוח. היה שם יותר מדי עצבים, שהציגו את המשפחה החרדית בצורה לא כל כך מלבבת.

"איקא נבהל כהוגן, הסתכל לעברם ואמר: לכאן אני הולך להתחבר? לצורת החיים הזאת? הוא הלך וסיפר את מה שראה לרב גולדשטיין מישיבת התפוצות. הרב גולדשטיין אמר לו: איקא, אתה בא ללמוד יהדות או יהודים? אם אתה בא ללמוד יהדות, אז תניח את הכול הצידה. אחרי זה תלמד להתחבר ליהודים אותנטיים.

"הסיפור הזה שינה לי את כל הדרך", מספר ארנון ממרחק של עשרות שנים. "המבט הזה הנחה אותי תמיד בעולם התשובה".

בעולם התשובה הייתה רביעייה מנצחת שחוללה נצורות בתחומה. הרביעייה כללה את איקא, את הרב אברהם רביץ ויבדלו לחיים ארוכים - הרב אורי זוהר והרב מרדכי ארנון, נותרו רק שניים. אורי ואיקא היו גיסים. נשואים לשתי אחיות. אורי מבוגר מארנון בשלוש שנים ואיקא, היה מבוגר ממנו בעשור שנים.

הם היו יושבים ב'כסית', בית הקפה לאומנים בדיזינגוף, שארנון מכנה אותו "בית היוצר להבלי ישראל". "אפשר היה לאכול שם בהקפה", נזכר 'פופיק'. "לאומנים של אז לא היה מה לאכול. הבעלים של המקום היה חצקל, אדם יקר מאוד. כל החלכאים היו מסבים לשולחן הסדר שלו.

"גם אני הייתי אוכל שם בהקפה", מספר ארנון. "יום אחד עמדתי בחוץ, ולא רציתי להיכנס, כי היה לי חוב גדול. חצקל יצא את מהסעדה ואמר לי: 'פופצ'יק, תיכנס'. אם אתה אוכל, אני יודע שביום מן הימים תשלם לי את הכסף שאתה חייב לי. אבל אם לא תאכל, לעולם לא תשלם. אז או שתשב או שתשלם"...

"ביום שישי האחרון עוד דיברנו פעמיים", מספר ארנון. "הוא זכר דברים ופרטי פרטים, והזכיר לי שמות נשכחים של אנשים. לא האמנתי. שלא האמנתי שמות של אנשים".

• הוא דיבר על המוות?

"הוא לא פחד מהמוות, אלא הסתכל לו ישר בעיניים. היה איש אמת. היה לו ברור שיבוא היום והוא יעלה לתת דין וחשבון. הוא חי כל חייו בתחושה כזאת. בבת האחרונה הוא בירך את הילדים שלו.

"לסיום, אגיד לך עוד דבר חכם שאמר לי איקא. עד שהוא חזר בתושבה, הוא חשב שהאומנות היא אידיאל. לאחר ששב בתשובה, הוא הבין שזו פרנסה. הוא אמר לי: עכשיו אני מצייר הרבה יותר טוב. כי אני לא מייצר הרים של אידיאולוגיה. אני בסך הכול עובד לפרנסתי".

אלפי ציורים יצאו ממכחולו האומנותי של מי שסלל את דרכם של רבים מאלילי התרבות הישראלים שחזרו בתשובה. חלק מפירות מכחולו מפארים עד היום את כותלי ביתו של הרב אברהם רביץ ז"ל, שקנה רבות מיצירותיו.

אבל מבחינת מעריציו הרבים, מכחול הנפש בעל הביטויים העזים כל כך שנותר כאן לפליטה, ימשיך להיות תמרור של אור עבור כל מי שמבקש לנטוש את הבלי העולם ולצעוד בנתיבי התשובה.

קישורים:
דרכו האחרונה. גלריית תמונות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!