פעמיים בשנה: החודשים שקיבלנו עליהם הוראות רגשיות מחז"ל // אפרת ברזל

זה לא שהרבה פעמים חז"ל מדברים אלינו בהמלצות בקשר למצב הרוח שלנו, מבקשים מאיתנו להרבות באיזה שהוא רגש. להמעיט.

באדר כן. באב כן.

כנראה שאם המיקוד שלהם בהוראתם אלינו בעבודה רגשית כלשהי קשורה אל מדד השמחה שבתוכנו, פעמיים בשנה, ולא עיסוק בשמו של רגש אחר, יש משהו ב'שמחה', שהוא מספיק חשוב.

מניע.

משמעותי.

קובע.

העדרו או נוכחותו של רגש זה בתוכנו, הינו פקטור משפיע על כל התפקוד שלנו. בבית, בעבודה, בהורות, בלימוד, בקיום מצוות, בתפילה.

רוח של מצב רגשי הוא עניין גדול. הוא מנוע פעיל או מנוע כבוי בתוכנו.

השמחה שלנו מושפעת מכל כך הרבה דברים.

ברמה הכי ישראלית, כל תסריט עוקף דמיון שהמציאות של שבעה באוקטובר ואחריה, הביאה. בגוף, בנפש, בגעגוע, דברים שגדולים עלינו אלף מונים, שאף פעם העצב שלנו לא פגש, ועד דברים שנשארו של יום יום:

מילה טובה שאמרה המורה, עלייה על משקל בבוקר וקריאת תוצאות המונה, גשם, שמש, לפי טעמו של הלקוח, בלגן בבית או סדר, הסבר ברור על מצב שנקלענו אליו או אנדרלמוסיה מוחלטת, הכלה מהאחר, דווקא את העצב שלנו, חופשה עם זמן אופק הגיוני להמתנה, הבטחה, ציפייה, וכל מחזק תקווה שעושה לנו טוב.

גם אם יש בנו שמחה כעת, וגם אם פחות, זמן אדר, ועוד כזה כפול, הינו טריגר מצוין, מה שלא יהיה, עבור חקר השמחה בתוכנו.

כל אחת מאיתנו חייבת להיות מבוררת היטב עם עצמה באשר לשמחתה האישית, הפרטית, הסודית. איש לא יכול עלייך. אף אחד לא יכול לשמוח בשבילך. תסמכי רק על עצמך. המשנה כבר אמרה לנו את זה בעצמה. אנחנו כבר למודות נסיון עם זה. אלף משמחים לא יצליחו לשמח אותך אם משהו בך יהיה עצוב.

רק את יכולה. על כן תבררי ותגדירי שוב את סיפור השמחה שלך. עבר, הווה, עתיד. לכל רגש בתוכנו יש סיפור. סיפור שהוא רק שלך, את, והשמחה שלך.

מה לברר למשל?

מה לא?

כל מה שעולה על מחשבתותייך באשר לקיומו או אי קיומו של הרגש הזה.

אפשר לברר מידע רב בתוכנו על כל רגש קיים, אבל אם חז"ל הורו לנו יותר מכל עליו, כנראה שהוא יושב על שיבר מרכזי.

דעי להגיד לעצמך, הרבה לפני שאת מדברת את עצמך החוצה, מה משמח אותך, מה מעציב, איפה את זוכרת שמחה אמיתית בתוכך, איך היא נראתה, מה באמת יצר אותה, כל כמה זמן היא באה, כמה היא תלויה באחרים, וכמה את יודעת לבד לייצר אותה בתוכך. מה הם הדברים שאת זקוקה להם בשביל שהשמחה תבוא בך, וכשהיא כבר באה, האם את יודעת לייקר אותה, ולהקדיש לה שימת לב?

להודות עליה לבורא עולם? להשתמש בה לדברים מועילים או לבזבוז יעיל.

בזבוז יעיל: יש דבר כזה, מריחת זמן מועילה. כזו שאת מודעת אליה, כזו שתיכננת להנות בה, וואקום של מחשבות שאת כל כך צריכה לייצר לעצמך כנגד ימי עשייה מפרכים. 'שמחת האיזון' היא נקראת, המריחה הזאת.

במסגרת בירורי השמחה של המשפחה, כן, הרגשות שלנו, יש בהם השפעה בינדורית, גנוגרם ריגשי, מסורת שעוברת:

 אצל אמא שלי במשפחה, אדר הוא האתגר.

דווקא בחודש שבו השמחה צריכה להיות הכי נוכחת, סבא שלי, נהרג. מזמן.

הרבה לפני שנולדתי.

הוא נפטר כשאמא שלי היתה קטנה. כמה ימים ליד פורים.

בגלל שכבר למדנו, שהתכחשות לעצב, או מערכת של מטאטא מתחת לראדאר הרגשי, יכולה לעזור למי שהיא עוזרת ויכולה להזיק למי שהיא מזיקה,

ה'גנוגרם', חקר הרגשות העוברים בתורשה במשפחות, רמת השיח הרגשי, הפתיחות, מרתקים,

הצאתי לאמא שלי כבר לפני הרבה שנים, אחרי ששאלתי אותה, "האם לפני שישים שנה, דיברו איתה מבחינה מקצועית על המוות הטראגי של אבא"?

היא אמרה שלא.

האם אמה, שאיבדה את כל עולמה ומשפחתה בשואה, ידעה להתמודד בעצמה עם מותו של בעלה?

היא אמרה שלא.

הצעתי לה, ללכת, פעם ראשונה לרחוב הרוא"ה, כמה מטרים מכאן, פינת כיכר ביאליק, כדי לגעת, אפילו בקצות האצבעות בחקר העצב הזה שקרה בתוך שמחת אדר, איי אז בילדותה.

כל השנים האלה היא דחתה את ההצעה. אני כיבדתי אותה.

זה אבא שלה.

השנה, החלטנו אמא, אחי, ואני, בראש חודש אדר, שאנחנו הולכים לפגוש.

את מה?

 את מה שיש מתוך מה שנגמר שם, על המדרכה.

אולי זקנים שעוד זוכרים את האסון, אולי פיסת אדמה אחרונה, אולי דמעה של ילדה שלא נאספה עד עצם היום, אולי רק חיבוק שלנו, לאמא שנתנה כל חייה לנו, ועכשיו- תורנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!