העדות מהמנהרה: "היה מחסור נורא בחמצן. היינו שם שבוע 16 אנשים"

דובר צה"ל פרסם במוצ"ש תיעוד ממנהרה תת קרקעית שבה הוחזקו חטופים באזור חאן יונס. בתמונות ניתן לראות תאי כליאה עם מזרונים, תאי שירותים, ומקומות שבהם הוחזקו מעל 20 חטופים ללא אור יום ומעט חמצן. "בחלל הזה מצאנו עדות על שהייה של חטופים", אמר דובר צה"ל.

בתוך המנהרה נמצאו גם ציורים שציירה אמיליה אלוני בת ה-5 ששוחררה משבי חמאס יחד עם אמה, דניאל. היום היא העניקה ראיון לYnet  בו ספרה על תחושותיה מאז שנחשפה המנהרה. "מדובר על חדר קטן מאוד, שהרוחב שלו לא עולה על שני מטר מקצה לקצה. היינו במנהרה הספציפית הזאת שבוע בערך, נדחסו שם 16 אנשים אחד ליד השני על מזרנים. אי אפשר לנשום, אין אוויר".

עוד אמרה כי "התיעודים של המנהרות גרמו לי להצפה, אבל אני בחוץ אז זה לא כאילו חזרתי לשם. אני לא צריכה תמונות בשביל לזכור, הכול זכור וחקוק לעד. זה לא המקום האחרון שהיינו בו, והיו בו עוד חטופים כשעזבנו".

על התנאים הקשים בשבי, סיפרה כי "הבעיה הקשה מאוד הייתה של מחסור באוויר בגלל הדחיסות. לא היו מים בתקופה שהיינו שם, וזה אומר שלא יכולנו להתקלח. אסור היה לשתות מהברזים והביאו לנו מי שתייה בצורות אחרות איכשהו. הייתה לחות מטורפת, היה מחסור נורא בחמצן. הבגדים פשוט לחים, ומעבר לעובדה שאנחנו עם אותם בגדים ימים על גבי ימים, אנחנו דחוסים ומסריחים.

הלחות נדבקת בך, ומתערבבת עם הכול. שני המאווררים שרואים בתמונות פעלו לסירוגין. היו שעות ארוכות שלא ניתן היה להפעיל אותם. האווירה הכללית של המקום היא תחושה קלסטרופובית ונוראית. אי אפשר לזוז או להתהלך, לחלץ עצמות. אין כמעט מרחב הליכה. החלק של הדשא הסינטטי שרואים הוא בערך 20 או 30 סנטימטר, וצמודים אליו היו המזרנים. אמיליה ואני היינו על אותו מזרן, הוא היה לח נורא".

עוד ספרה אלוני שחטפה מביה שבניר עוז: "לא היו מים, אז זה אומר שאפילו אין איך לשטוף לבת שלי את הידיים. יום אחד קילחתי אותה בחצי בקבוק קולה מלא במים. אחת החטופות כעסה עליי שגמרתי להם את המים כי הייתי חייבת לקלח את הילדה שלי שלא התקלחה כמה ימים. אנשים בפקעת עצבים, אנשים לא מרגישים טוב. מישהי נזקקה לבלון חמצן, מישהי אחרת הייתה צריכה תרופה לסוכרת ולא היה לה. אנשים מדוכאים".

בתוך המנהרה נמצאו גם ציורים שציירה בתה, אמיליה אלוני בת ה-5: "מאוד הופתעתי שמצאו ציורים שם. זה היה מאוד מפתיע וגם משמח. אפשר לראות את המוטיבים בציורים. מה כבר היה לה לעשות שם? לא היו לה עטים או שולחן, הכול היה באדום. זה מה שהיה לנו. נתנו לה מחברת שלא הצלחנו לקחת אותה איתנו, והיא ציירה כשהיה לה חשק, כשהגעגועים תקפו אותה, כשהיה לה שביב של תקווה. ילדים מבטאים במשחק ובציור את אשר על ליבם, ובמקרה הזה היו המון געגועים לבית, למשפחה ולשמש. אף פעם לא ביקשתי ממנה לצייר, היא עשתה את זה בשביל עצמה". 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!