אביו של החטוף: "תמשיכו את הסיוע ההומניטרי ושחררו את החטופים"

עומר ונקרט בן ה-22 נחטף לשטחי רצועת עזה ממסיבת הטבע בקיבוץ רעים בבוקר השבת השחורה של ה-7 באוקטובר. מאז הוא נמצא בשבי חמאס מבלי שבני משפחתו ידעו מה מצבו. שי ונקרט, אביו של עומר, שוחח עם ינון מגל ואמיר אביבי ב-103FM ותיאר את תחושותיו בעקבות התקיעות במשא ומתן להשבת יתר החטופים שבשבי.

"מאוד טעון וקשה, ימים עוברים וזה הולך ונהיה קשה מרגע לרגע", אמר. "לעומר יש קוליטיס, זו מחלה כרונית במעי שמלווה אותו מגיל 14. במצבי סטרס זה מאוד מסוכן. הידיעה האחרונה היא ידיעה תקשורתית, לא קיבלנו משהו באופן רשמי. אני כאבא של עומר פועל מ-8 באוקטובר כדי להכניס תרופות. אחרי מאה וכמה ימים אני לא יודע אם התרופות רלוונטיות ואם הן מתאימות למצבו הרפואי. היו לחצים גדולים להכניס תרופות כדי שנוכל לקבל אות חיים. אני לא מצפה שהבן שלי יקבל תרופות שאני לא יודע שהן באמת נכונות אלא שהוא יהיה בבית. אני לא חושב שיש יותר הומניטרי מלהוציא משם את הפצועים והחולים הכרוניים. אנחנו רואים מה קורה וזה פשוט מחריד".

בהמשך קרא: "מצפה שברגע שיש סיוע הומניטרי לעזה, אם כל היום נכנסות משאיות, ואני מדבר על קרוב ל-10 אלף משאיות מה-7 לאוקטובר, אני מבקש 'תמשיכו את הסיוע ההומניטרי ושחררו את כל החטופים'. עומר נמצא בתוך המנהרות ברצועה, וזה לא מתקבל על הדעת. ההבטחה שבני יקבל תרופות לא רלוונטית, זה היה צריך להיות בימים הראשונים, וגם פה אני לא בטוח, עבר כבר יותר משבוע. מצפה לתשובות אך ורק מקבינט המלחמה ומראש הממשלה. אין לי מישהו אחר לפנות אליו. אני לא מחפש הפגנות, מצפה לתשובות ממי שמנהיג את המדינה ולא ממישהו אחר. למה הממשלה לא מפעילה לחץ? אני בסך הכול אדם פשוט וצנוע, הייתי אנונימי וחייתי חיים נפלאים. אם אני לא מקבל תשובות, אני צריך ללכת לצעוק. אני אמור ללכת ולזעוק? אני, שי שלא ראה את הבן שלו יותר מדי זמן? אני לא חושב שכהורה מישהו היה מסוגל לשבת בבית ולחכות. הייתי צריך לשבת ולקבל עדכונים, אבל אני יוצא לרחוב וזועק את זעקתי, רוצה את הבן שלי חזרה בבית".

"זה 107 ימים שתקפו אותנו ועשו משהו בלתי יתואר", אמר ונקרט בסיום דבריו. "הלחץ הצבאי יורד ויורד, האם באמת המלחמה תוציא את החטופים? אני רואה הפוך. אני רואה שמצליחים לחלץ גופות ושחמאס ממשיך לרצוח חטופים. אלו אנשים שנחטפו בחיים. אני לא יודע כמה הלחץ הצבאי באמת עובד. הלחץ ירד, החדירות הנקודתיות מסכנות את החיילים. אני כל בוקר חרד כי אני לא רוצה להכיר משפחה של חלל ולא רוצה לקבל טלפון אחר. אני חושב שהמתווה הקודם היה ממשא ומתן ולא רק מהלחץ הצבאי. השחרור היה משא ומתן. מאז אין שום דבר".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!