זמן להחלטות קשות: בלי הסכם כואב, יחרץ דינם של החטופים בעזה

שלושה וחצי חודשים לתוך המלחמה המדממת שנכפתה עלינו ברצועת עזה, שגלשה בינתיים לגזרות נוספות, זהו זמן טוב לעצור לרגע, לעשות חושבים ולהגיד את האמת: הניצחון שאנחנו מצפים לו, איזשהו מפץ שישנה את התמונה ויבהיר שישראל הביסה את חמאס וניצחה את המערכה, לא יגיע. הוא לא יגיע מפני שהפסדנו ביומה הראשון כאשר ספגנו מהלומה בלתי ניתנת לעיכול בדמות כ-1400 נרצחים וחטופים.

אז מה כן ישראל יכולה להשיג במערכה הזאת? התשובה לכך ברורה: ללקק את הפצעים ולחתור להשגת יעדים חשובים; הראשון שבהם הוא בלי ספק השבתם של כל חטופינו שסובלים יום יום, שעה שעה, כבר למעלה ממאה ימים בשבי חמאס, וחלקם אך נמצאים בסכנת חיים ממשית. רבים מאזרחי ישראל מתחבטים בשאלה הרת הגורל: מה קודם למה, השבת החטופים או מיטוט חמאס?

לעניות דעתי התשובה לכך ברורה: כל עוד יש חטופים ישראלים בידי המרצחים בעזה, מדינת ישראל נמצאת בעמדת חולשה קיצונית ולא משנה כמה כוח אש היא מפעילה, כמה פירים היא פוצצה ומה הסד"כ בשטח. אם בתחילת המערכה שידרו לנו, הדרג המדיני והצבאי, שהפעלת כוח בעוצמה גדולה תשיג את שחרור החטופים – אם בעסקה ואם בשחרור דרמטי סטייל מבצע אנטבה, כעת ברור שזה לא המצב.

שתי המטרות – מיטוט חמאס והשבת החטופים נוגדות זו את זו ואם ישראל החליטה שהיא ממשיכה במלחמה עד שנשיג את ראשו של סינוואר – המשמעות היא כמעט בוודאות ויתור על מרבית החטופים שעדיין בין החיים – אם לא על כולם.

כיכר החטופים בת"א. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

האתוס של מדינת ישראל קידש תמיד את החיים. חיי אדם יקרים יותר מכל. לכן, החברה הישראלית חייבת להפנים שטרגדיה בדמות איבוד חייהם של החטופים תשנה לנצח את דמותה של המדינה ותכתים אותה בכתם ששום חומר כימי לא יוכל להתמודד עמו. אם כך, כבר עכשיו אנחנו חייבים להגדיר את השבת החטופים כמשימה העליונה, גם במחיר של עסקה עם השטן.

בכל מקרה, המערכה ברצועה, שעברה לשלב השלישי בו הלחימה בעצימות נמוכה יותר, מדשדשת. בניגוד לימיה הראשונים, אז ישראל עסקה בהפגזה ובריסוק טוטאלי של צפון הרצועה והבסת גדודי הטרור של חמאס, כעת אנחנו מגיעים לגרעין הקשה של המלחמה: הנהגת חמאס מחופרת היטב עמוק באדמה ובכיריה משתמשים בחטופים בעל כורחם כמגן אנושי; ובנות בריתנו בעולם (שלא באמת ניתן להתעלם מהן) מתחילות לגלות חוסר סבלנות למלחמה המתמשכת כשלא ברור מה ישראל מתכננת לעשות ברצועה ביום שאחרי, ויש חשש כבד לאיבוד תמיכתן.

המתנגדים להסכם שיוביל להפסקת הלחימה חוששים שבעקבותיו ידי צה"ל יהיו קשורות לנצח וחמאס יפריח מחדש את ערוגותיו ברצועה. נדמה לי שאפשר להפיג את החשש הזה: שום הסכם לא יכבול את ידיה של ישראל מלחסל בסופו של דבר את ראשי חמאס, יעד הרבה יותר בר השגה מאשר השבת החטופים בחיים ללא הסכם.

מדינת ישראל תצטרך לגלות יצירתיות, גם להשיב את החטופים בהסכם וגם, בהמשך, להשיג את היעדים החשובים שישיבו את אזרחי מערב הנגב ויישובי הצפון לבתיהם. ניתן לעשות זאת וחובה למצוא את הדרך לכך – אך לא במחיר ויתור על אחינו החטופים.

לכך חשוב להוסיף את המצב הגיאופוליטי: פני העולם כפי שאנחנו למדים בשנים האחרונות, להסלמה ולא לרגיעה. המדינות מתגבשות לצירים: ציר הרשע (התנגדות למערב ולדמוקרטיות) בו חברות איראן, סין, חיזבאללה, סוריה, תימן, צפון קוריאה, בניצוחה של רוסיה שמעוניינת לשבור את ההגמוניה האמריקאית וליצור עולם רב-קוטבי בו לא תהיה מדינה אחת חזקה מעל כולן.

מולן ניצב הציר הפרו-מערבי בהובלת ארה"ב ועליו נמנות מדינות המערב - ובתוכן ישראל, המדינות הסוניות המתונות והדמוקרטיות הליברליות השונות שחותרות לעולם שקט חופשי ומשגשג.

לכן ישראל חייבת לפעול להשיב את החטופים, גם במחיר קשה, כדי שתוכל להיערך מתוך עוצמה לאתגרים שניצבים בפניה, כולל האתגר הגדול מכולם - איראן.

בהמשך הדרך, ישראל תרדוף את ראשי חמאס עד האחרון שבהם. ההיסטוריה מלמדת שישראל מצטיינת בחיסולים חשאיים ואין סיבה שלא תמשיך בכך. אבל כדי לפעול מתוך עוצמה, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים, החטופים חייבים לשוב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!