החטופה שיחזרה: "רציתי לבכות שם, אבל היה אסור. אז דפקתי את הראש בקיר"

היום (חמישי) נערך כנס הכלכלה בדאבוס, בו השתתפו מנכ"לים של החברות הגדולות בעולם. השנה לקחו חלק בכנס שתי חטופות ששוחררו משבי החמאס, מורן סטלה ינאי ונילי מרגלית.

מרגלית סיפרה על רגעי החטיפה: "כשהם פרצו לגדר ראיתי אלפי אנשים, ילדים, נשים רצים לעברי, רצים מעזה לניר עוז. תמונה אחת אני לא יכולה להוציא ממוחי, זה לראות את הטנדר האדום של אבי חוזר מעזה, רק כשחזרתי 55 ימים לאחר מכן נאמר לי שאבא שלי נרצח והגופה שלו עדיין שם, אין לי אפילו קבר להתאבל עליו".

"בשבת בבוקר נלקחתי ישר למנהרה תת קרקעית, שם בפעם הראשונה פגשתי חטופים אחרים שנלקחו מניר עוז, חלקם היו איתי במשך כל 55 הימים, וחלקם עדיין שם. אני מכירה את האנשים האלה, הם הורים, הם היו מפוחדים ופצועים, ומהרגע שפגשתי אותם אני מרגישה מחויבות - אני צריכה לדאוג להם. אני אחות, אני עובדת בטיפול נמרץ לילדים. בתרחיש הכי גרוע שאפשר לדמיין התחלתי לעבוד, התחלתי את המשמרת שלי מתחת לקרקע, משמרת שנמשכה 55 ימים ולילות. 15 אנשים בשבי בלי אספקה רפואית הוא בלתי אפשרי, אז עשיתי מה שיכולתי", סיפרה בדבריה שהובאו ב"ווינט".

"תנו לי להגיד לכם איך זה הרגיש לשהות בכפייה במנהרה תת קרקעית - אין מספיק אוויר לנשום, הרגשנו שאנחנו נחנקים, אין מספיק אוכל - אתם תמיד רעבים, ההיגיינה כל כך נוראה שאתם יכולים להיות חולים בכל רגע, ובכל רגע אתם יכולים למות. אפילו אם פיזית ניתן לשרוד, אי-אפשר להיות בשבי בלי תקווה, הם סמכו עליי ונתתי להם מעט תקווה. אני לא שם כבר כדי לתת תרופות או מילות עידוד ולהגיד להם שהכול יהיה בסדר והם ישרדו, אז אני עומדת כאן בפניכם כי אני נושאת עדות לגיהינום שחווינו וכי השארתי אנשים מאחור, אנשים מהקהילה שלי וחלק ממי שאני, אנשים שחיים את הגיהינום הזה עדיין, הם יכולים למות בכל יום. כל שעה היא סיכון, הם לא כאן כדי לבקש מכם, אז אני מבקשת בשבילם. ספרו את הסיפור שלהם, תדברו, תוודאו שהעולם מבין את הדחיפות ועשו ככל שיש בכוחכם כדי לעזור להם, אין לנו זמן, הזמן שלהם אוזל".

מורן סטלה ינאי סיפרה בין היתר: "ביום אחד שיחקנו קלפים ואפילו צחקנו, ברגע הכול התהפך - אחד המחבלים התעצבן עליי והצמיד את האקדח לראש שלי, הוא לא ירה, אבל הייתי בטוחה שלא אעבור את הלילה. ביום למחרת הרעב והייאוש היו בלתי ניתנים להכלה, רציתי לבכות, אבל זה היה אסור. לא יכולתי לעצור, אז דפקתי את הראש כנגד הקיר, המחבל נכנס, היכה אותי ולקח את האוכל שלי".

בהמשך סיפרה: "הם לקחו אותי לבית, הייתי שם לבד עם יותר מעשרה מחבלים, הם אמרו לי, 'את תישארי בעזה לנצח, איפה הצבא שלך? אף אחד לא מחפש אותך'. כל יום כזה משאיר צלקת והיו מלא ימים כאלה, זה המון צלקות. ב-7 באוקטובר נחטפתי ממסיבת הנובה, באותו רגע איבדתי כל שליטה על חיי, החופש שלי, הזהות שלי, אני עצמי. אנחנו לא יכולים לקבל את האפשרות של חטיפה מפסטיבל מוזיקה. אם אנשים יפחדו ללכת לפסטיבלים, אז אף אחד לא בטוח".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!