החוטפים הזהירו את החטופות: "אם תברחו יהרגו אתכן בחוץ"

הילה רותם שושני הזמינה את חברתה אמילי הנד אובר לביתה בקיבוץ בארי, הבנות, אז בנות 12 ו-8, התעוררו מוקדם למחרת, ב-7 באוקטובר, לקול בומים רועמים - תחילתו של המתקפה הקטלנית.

במשך כשש שעות הסתתרו הילה ואמילי בממ"ד של הבית יחד עם אמה של הילה, רעיה רותם (54), בזמן שחמאס השתלטו על הקיבוץ. ואז חמושים פרצו פנימה עם רובים וסכינים והוציאו את השלושה אל נוף של אימה, על פני גופות ובניינים בוערים, למכונית. אחד התוקפים הבחין בהילה לופתת בובה הוא תפס אותה והשליך אותו הצידה.

"היה לי את זה ביד כל הזמן. לא שמתי לב", אמרה הילה ל'ניו יורק טיימס' "כשאתה מפחד אתה לא שם לב".

הילה הייתה אחת מיותר מ-30 ילדים שנחטפו על ידי חמאס ב-7 באוקטובר, והוחזקה עד סוף נובמבר בשבי, אז שוחררו יחד עם עשרות מבוגרים במהלך הפסקת אש קצרה. הילה, כיום בת 13, היא הצעירה מבין בני הערובה שחזרו שדיברה על התנאים הקשים שבהם הוחזקו, וביקשה להדגיש את מצוקתם של יותר מ-100 בני ערובה שנותרו בעזה.

הנסיעה האימתנית לעזה, מוקפת במחבלי חמאס, הייתה הפעם הראשונה, אמרה הילה, שבה הבינה עד כמה השטח ממש קרוב למקום בה גדלה.

לדבריה, היא, אמה ואמילי נלקחו לבית בעזה, שם הוכנסו לחדר חשוך עם עוד כמה חטופים. בתחילה נשאר בחדר שומר חמוש, אך לבסוף הוא עבר לסלון.

"הם הבינו שאנחנו לא הולכים לברוח" אמרה הילה. "גם בחוץ זה מסוכן - למה שנברח?"

הם הוזהרו לא לנסות להימלט, אמרה הילה, ואמרו לה כי "אם תצאו החוצה 'האנשים שם בחוץ לא אוהבים אתכם, אז יהרגו אתכם בכל מקרה'".

החוטפים שלהם נתנו להם מעט אוכל - חצי פיתה ומעט חלבה בחלק מהימים, שעועית מקופסת שימורים בימים אחרים - ומעט מאוד מים, לעתים קרובות מי באר לא טעימים, אמרה הילה, היא נאלצה להכריח את עצמה לשתות.

לפעמים, השובים אכלו בעוד השבויים לא, היא אמרה: "היו ימים שפשוט לא היה אוכל, והם היו שומרים אותו לעצמם".

מדי פעם, סיפרה הילה, הם שמעו קולות של ילדים אחרים, ותהו אם הם נמצאים במקום אחר בבית. הם היו צריכים לבקש רשות להשתמש בשירותים, והילה למדה את המילה הערבית עבור זה, חמאם.

פעם אחת, היה פיצוץ בקרבת מקום שגרם לשבירת חלון חדרם, סיפרה הילה, הם ניצלו מפציעה. כמה פעמים, היא סיפרה, הם התעוררו באמצע הלילה ונעו בחיפזון בחושך.

"הם אמרו לנו בהתחלה, 'אתם עוברים למקום בטוח יותר'", אמרה הילה. "אבל לא ידענו אם יהרגו אותנו".

לבנות נאמר לשתוק. לאמילי מלאו 9, ויום ההולדת של הילה עצמה התקרב. הם ניסו להעסיק את עצמם, בציור או במשחקים. "שיחקנו קלפים, אבל כמה אתה יכול לשחק קלפים, כל היום, כל שעה?" אמרה הילה.

ואז החופש הגיע פתאום, אמרה. כחודש וחצי לאחר שהיה בשבי, הפרידו לפתע החוטפים בין הבנות לאמה של הילה.

"אמא התחילה לפחד שמשהו לא בסדר, שהם לא לוקחים אותה", אמרה הילה והוסיפה, "ואז הם פשוט באו ולקחו אותנו, והיא נשארה".

לאחר מכן שוחררו הבנות והוחזרו לישראל. הפרדת האם והילדה הפרה את תנאי עסקת חילופי שבויים, ועוררה זעם בישראל. רעיה שוחררה בסופו של דבר מספר ימים לאחר מכן, מיד לאחר יום הולדתה ה-13 של הילה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!