תושבי כפר עזה שבו לקיבוץ החרב: "30 שעות של חוסר אונים"

אחד מחברי השכונה הבודדים שלא נרצחו או נחטפו, ענבר כהן, סיפר על השעות הקשות שעברו עליו ל-Ynet. "התעוררנו לצבע אדום ולהודעה: 'בוקר טוב, יש מחבלים בקיבוץ'. כמה דקות אחר כך שמענו את המחבלים בדירה, הם פתחו שם חמ"ל טרור, צחקו והכינו מטענים. היינו בשקט מוחלט בממ"ד ובשלב מסוים הם פתחו את הדלת. הם פשוט סגרו את הדלת בחזרה - וכמה רגעים אחרי זה התפוצץ מטען בדירה. שמענו אותם צוחקים, שרים, שמחים. אין מילים לתאר את זה. אחרי זה הם פתחו את הדלת עוד פעמיים.

עוד סיפר "הם סגרו את הדלת, טענו את הנשקים ויצאו למסע ההרג שלהם. שמענו זעקות מהשכונה למעלה, צעקות 'הצילו'. שמענו צרור ואז פשוט דממה, שקט מחריש אוזניים.

"באיזשהו שלב אמרנו שיש קצת שקט וזה הזמן לברוח. פתחתי את דלת הממ"ד בעדינות והרגשתי התנגדות. חשבתי שיש מחבל שמחכה לנו בדלת. חיכינו כמה שניות קפואים ובחוץ ראיתי את הדירה שלי שבורה והרוסה. סימני ירי, בקבוקי תבערה על הרצפה. חיפשתי את המפתחות של הרכב, הסתכלתי החוצה וראיתי את השכונה שרופה ושבורה. שכונה מתה. לא חשבתי שאראה אותה ככה, זו הייתה שכונה של שמחה וחיים. לראות את הזוועה הזאת מול העיניים... לא האמנתי. הסתכלתי ימינה לחניה וראיתי את המכוניות מפוצצות. הבנו שאין לנו לאן לברוח, שוב הופעלה התרעת צבע אדום וחזרנו לממ"ד, עד 2 וחצי בלילה".

והוא המשיך לשחזר את האימה: "בסוף זיהינו כוחות צה"ל לפי היריות בבודדות. שמענו 3-2 פעל, זרוק רימון - וכמה רגעים לאחר מכן שמענו שחייל פצוע צריך חילוץ. ככה זה נמשך כל הלילה, עד השעה 9 בבוקר, אז התחלנו לשמוע מחוץ לחלון של הממ"ד בומים שלא שמענו עד עכשיו. אנחנו לא יודעים מה קרה שם. הרגשנו שיורים עלינו רימונים ואר.פי.ג'י. היינו בטוחים שמישהו מנסה לתלוש את החלון של הממ"ד ולהיכנס פנימה. שמענו יריות מחוץ לחלון. זה נמשך בערך שעה וחצי, אולי יותר.

ב-12 שמענו צעדים לכיוון הדירה עוד פעם. סתמנו את הפה, שמענו טיפה עברית, פעם שנייה בשלושים שעות. עדיין סתמנו את הפה, לא האמנו שזה כוח צה"ל, חשבנו שאלו מחבלים שמנסים למשוך אותנו החוצה. שמענו אותם יורים לתוך הדירה ואת השמות של החיילים הגיבורים שבאו לחלץ אותנו. באותו רגע התחלנו לצעוק, 'אזרחים, אזרחים'. ירו לנו על הדלת של הממ"ד, הם חשבו שאנחנו מחבלים שמתחבאים להם. אף אחד לא חשב שמישהו יכול להישאר פה חי.

הם פתחו את הדלת של הממ"ד והושטתי להם את הידיים. הם הסתכלו עלינו בהלם, לא הבינו איך אנחנו כאן. הם תפסו אותנו, שמנו כפכפים, וחילצו אותנו. כל הגיהינום הזה, כל השואה הזאת, הייתה 30 שעות של חוסר אונים, הרגשה של זהו, שזה הסוף. אחרי שחילצו אותנו, שאלתי מה עם החברים שלי, עשו לי לא עם הראש, והתפרקתי".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!