האם ששוחררה עם בנותיה משחזרת: "שלושה ימים עם 40 מעלות חום"

דורון כץ - אשר, בת ה-34, אמן של רז בת השנתיים ואביב בת ה-4 ששהו יחד איתה בשבי החמאס במשך 49 יום עד לשחרורן בעסקת חטופים, משחזרת את הימים האפלים והתנאים הקשים בראיון ראשון ל'חדשות 12'.

באותו חג שמחת תורה, הבעל-האב יוני אשר בן ה-37, נשאר לנוח בבית במושב בשרון, בעוד רעייתו דורון והבנות נסעו לבקר את סבתא בקיבוץ ניר עוז שבו גדלה דורון. בראיון היא משחזרת: "התעוררנו לתוך אזעקות. נכנסנו לממ"ד למשמע האזעקות, והתחילו השמועות על מחבלים בתוך הקיבוץ. לא הבנו את סדר הגודל, חשבתי שזאת חולייה של חמישה-שישה מחבלים שמסתובבת ועושה בלגנים. ככל שהדקות עברו וגם שמענו כבר יריות מחוץ לבית, אז הבנו שמשהו יותר גדול קורה פה, עד שהם הגיעו גם אלינו".

על רגעי האימה, שחזרה דורון: "שמענו אותם עושים רעש בבית, הבנו שהם הופכים את הבית, ואז נהיה שקט, הבנו שהם הלכו, עד שהגיעו שוב - כנראה חולייה אחרת. ניסיתי קצת להרגיע, ראיתי מי בעצם המפקד שם, שאלתי אותו, 'איך קוראים לך? איך קוראים לך?' וניסיתי, 'לא הילדה, לא הילדים'. זה לא עבד לי, לצערי, והם לקחו אותנו איתם החוצה".

צילום: פלאש 90.

הכתב תמיר סטיינמן, שאל אותה כיצד היא מתווכת את לבנותיה את ה-7 באוקטובר: "מה שהן ראו ב-7 באוקטובר, לא יכולתי לעצום להם את העיניים. הן מדברות על זה, על הרשעים שהגיעו לבית של סבתא ועשו בלגן ושסבא גדי נעלם. הקטנה, אביב, לא מפסיקה לדבר על רשעים עם סכינים, כל הזמן", היא משחזרת. "באיזשהו שלב העלו אותנו באמת על טרקטור שלקח אותנו מהשדה ישירות לעזה. שם גם נפצענו מהירי". לדבריה כוח צה"ל ירה לעברן, כדי לנסות לעצור את הטרקטור שדוהר עכשיו לעזה, אולם הירי לא מנע זאת.

אמה נרצחה; דורון נפצעה מירי בגב

עוד היא מספרת: "באמצע הנסיעה בטרקטור היה ירי שכתוצאה ממנו, אמא שלי, האהובה שלי, נרצחה. נפצעתי בגב ואביבי הקטנה נפצעה ברגל". דורון משחזרת בכאב סיטואציה בלתי נתפסת. תוך כדי הירי, שתי הבנות הצליחו לברוח מהטרקטור והיא היתה צריכה לקבל החלטה קשה, האם להישאר עם אמה המדממת או לרוץ לבנות. "הבנתי שאין לי איך לעזור לה, שאני חייבת לחבור לבנות. כי אם לא, אותי ייקחו לבד, אותן ייקחו לבד, וככה, באפיסת כוחות, כשאני מדממת, פשוט הלכתי אליהן. מה שעבר לי בראש זה רק לא להיפרד, רק להישאר ביחד בכל מחיר".

"פחדתי שיפרידו וגם מה שנתן לי לשרוד שם זה ששתי הבנות איתי. יש לי למה להילחם. זה נשמע מופרך, אבל הייתי בתוך סרט מלחמה עם יריות ומחבלים וכבר כל כך רציתי להגיע לעזה, שיכניסו אותי למקום 'בטוח'. שאני לא אהיה תחת ירי, ושאולי אפילו יטפלו לי בפצעים", היא מספרת לכתב 'חדשות 12'. "כל כך רציתי כבר להגיע. הייתה לי אפילו איזושהי הקלה כבר כשהגענו, שהגענו בחיים".

ההגעה לעזה: "תפרו לי את הפצעים בלי הרדמה עם חוט ומחט"

דורון כץ אשר משחזרת את ההגעה לעזה והטיפול בפציעתה: "כשהגענו הכניסו אותנו לחדר בתוך בית של משפחה. היום הראשון היה לי קצת מעורפל, כי איבדתי המון דם והם תפרו לי את הפצעים, על הספה, כשהבנות לידי. לא צריך להבין שזה בלי חומרי הרדמה, פשוט ככה תפרו, חוט ומחט". היינו בתוך חדר, למזלנו זו הייתה משפחה, אז הבנות של אב המשפחה, שידע עברית כי עבד בישראל בעבר, יחד עם אם המשפחה שמרו עלינו 24/7. כל פעם מישהי אחרת יושבת על כורסה בקצה", היא מסבירה עד כמה לא היתה להן פרטיות.

שחרור חטופים. צילום: פלאש 90.

לדבריה, "לא היינו לבד לרגע. הן הכניסו אוכל מדי פעם, הכניסו דפים וצבעים שיהיה לרז ולאביב תעסוקה. הן הבינו שכדי שהילדות יהיו שם ויעבירו את הזמן ולא יעשו רעש - הם צריכים גם קצת לפעול בשביל זה. לימדתי את רז לכתוב, ילדה בת ארבע וחצי, שכל מה שהיא עשתה שם זה לכתוב ברכות למשפחה, לאבא, למשפחה, לחברות, לגננת". כשהאב נלחם למען שחרורן בישראל ובעולם, במפגשים במחאות ובראיונות, המילה הראשונה שרז למדה לכתוב בשבי היא המילה "אבא".

דורון מתארת כי במשך 16 ימים הן היו מבודדות מהעולם שבחוץ, כשמסביבן הפגזות חיל האוויר, השריקות והבומים. על התנאים בשבי היא מספרת: "הבנות ישנו על מזרנים, אני ישנתי על הספה, כי לא יכולתי בגלל הפציעה. בהתחלה היה קצת יותר אוכל, אחרי זה כבר פחות, כי כבר לא הייתה סחורה. כמובן, רוב האוכל שהביאו לי שמרתי להן, שיהיה להן אחרי זה בשעה של משבר. שלא יחושו רעב". היא מוסיפה, "היו הרבה משחקי דמיון עם הבנות. למשל רז הייתה אומרת לי לעצום עיניים, היא הייתה שמה לי ליד את החפצים שהיו בחדר והייתי צריכה לנחש מה זה. כל מיני משחקים שלא צריך כלום בשבילם".

ביום השני לחטיפה: "חמאס רוצה עסקה, נשים וילדים - כמה ימים אתם כבר לא פה"

היא מספרת כי אב המשפחה העזתית שאצלה הוחזקו נכנס ביום השני לאחר החטיפה ואמר: "חמאס רוצה עסקה, נשים וילדים - כמה ימים אתם כבר לא פה. הם כבר נכנסו עם בגדים יפים ליציאה, עם תיק, עם נעליים שנצא יפות וזה הפיח בנו תקוות. וזה לא קרה. לא רק שזה לא קרה, אחר כך העבירו אותנו למקום אחר ששם התנאים היו הרבה יותר קשים". לדבריה, בדרך, בחושך, הן לא ראו את צה"ל. "היינו לבושות עם הלבוש המסורתי. הלכתי עם פנים על הרצפה כי פחדתי ליצור קשר עין עם הסביבה", היא אומרת. "רז, בגלל השיער הבלונדיני והארוך שלה, שמו כובע. ואני מתה מפחד שהן לא ידברו בעברית או לא יבכו או לא יצעקו 'אמא'".

צילום: פלאש 90.

דורון מספרת כי אחרי הליכה של כ-15 דקות של פחד מוות מהפצצות צה"ל, ממחבלי חמאס, מההמון בעזה, הן הגיעו ומתברר לה שמדובר בחדר בבית חולים. "זה היה חדר בבית חולים, אני רואה עוד משפחת חטופים שאני מכירה, שכנים של אמא. אז הדמעות מתחילות - לראות מישהו מוכר, לדעת שאתה לא לבד. מסתבר שהם, במקומות שהם היו לפני זה כן היו חשופים לרדיו, והם שיתפו בדברים שהם שמעו", היא משחזרת.

לדבריה, "קיבלנו מהם הרבה מידע שלא היה לנו בעצם. על חברים שנהרגו, על חטופים נוספים. הגיעו אלינו איתן יהלומי וארז קלדרון, שני נערים בני 12 שהיו לבד כל 16 הימים האלה, כל אחד לבד במקום אחר". דורון משתפת שכשראתה אותם, הרגישה מפורקת מבפנים, אך כלפי חוץ היה חשוב לה לשדר להם חוזק, ושיש להם עם מי להיות. "אנחנו היינו אמא ואבא שלהם. הם לא ידעו מה קורה עם המשפחות שלהם, הרגשנו אחריות, זה נתן לנו קצת כוח", היא אומרת.

"ידענו שיש מלחמה; שיש כמות גדולה של הרוגים ונעדרים"

דורון מספרת לתמיר סטיינמן ב'חדשות 12' כי במשך השהות בשבי הם ידעו על המתרחש בארץ - גם אם לא לפרטי פרטים. "ידענו שיש מלחמה, ידענו שיש כאוס, ידענו שיש כמות הרוגים ונעדרים בסדר גודל שעוד לא היה פה. הבנו שזה משהו הרבה יותר גדול עם עדכונים מועטים, בעיקר עדכונים מדיניים".

היא ממשיכה לספר כי שהתה עם בנותיה יחד עם קבוצה של עשרה חטופים בחדר קטן, בלי מיטות, רק עם כיור ועם כניסת אור. על התנאים במקום המסתור השני היא משחזרת: "בשביל ללכת לשירותים, היינו צריכים לדפוק בדלת, הם יכלו לפתוח אחרי חמש דקות וגם אחרי שעה וחצי. ילדות קטנות לא יכולות להתאפק. אני והבנות ישנו על ספסל, חלק ישנו בהתחלה על הרצפה".

צילום: פלאש 90.

"כמעט ולא ישנתי. זה תמיד היה שלושה ימים שאני לא ישנה ואז ביום הרביעי אני מתמוטטת, נרדמת, מתעוררת, לבדוק שהכול בסדר", מספרת האם המשוחררת. "כל סיבוב שאביב הייתה מסתובבת לצד השני, הייתי מתעוררת. פחדתי שייקחו אותן".

על האוכל מספרת דורון: "הכניסו לנו בקבוקי מים ולאכול היה פיתות עם איזושהי גבינה למריחה לקראת החלק השני של היום, היו מכניסים חמגשית עם אורז מאוד מאוד מתובל, יש ימים שאפילו חריף, עם איזה גוש בשר. היה לי מאוד קשה לאכול את זה אבל הן אכלו כי הן היו רעבות. בעיקר שמרנו את האוכל לילדים, וליום למחרת - כי אין לדעת".

היחס מצד אלה שהחזיקו בהם היה נוקשה, היא תיארה סיטואציה: "אם הילדה בוכה, היו דופקים על הדלת שנהיה בשקט. היו רגעים מאוד קשים. אביב הייתה שלושה ימים עם 40 מעלות חום; שמתי אותה כל היום מתחת למים קרים, לברז קר, כדי להוריד לה את החום". על התקווה להשתחרר היא אומרת שעלה בדעתה "פתאום אני אומרת, יש פה רק נשים וילדים, אולי זה לקראת שחרור? אבל עוברים הימים ועוברים הימים וזה לא קורה".

הבנות לא הרפו ושאלו שאלות קשות, מספרת דורון: "היו הרבה שאלות של - מתי נחזור לאבא הביתה? מתי הן יחזרו לגן? למה הדלת נעולה? למה אנחנו לא יכולים פשוט ללכת הביתה? איך נדע בכלל את הכיוון הבייתה? איך ימצאו אותנו? שאלות כאלה, של ילדים". 

ההודעה על השחרור אחרי כמעט 50 יום

על הימים שלפני השחרור, סיפרה איך נודע להן על כך: "הבנו שקורה משהו, לא אמרו לנו 'אתם משתחררים מחר'. סיפרו לנו על העסקה שזה בפעימות של 50 נשים וילדים. ידענו שנכנסה הפסקת אש, אז קיווינו שזה השחרור, אבל אף אחד לא בא ואמר לנו 'אתם הולכים הביתה'. ביום השחרור אמרו לנו להתלבש בבגדים שהביאו לנו יום קודם. והתלבשנו ופשוט חיכינו, שעות. וגם אז, הם לא אומרים 'אתם הולכים הביתה', אלא אומרים לך 'למקום אחר'".

שחרור חטופות. אילוסטרציה. צילום: פלאש 90.

היא מספרת שהוציאו אותן בסודיות מבית החולים דרך מדרגות חירום, כדי שאף אחד לא יראה אותן היישר לרכב. "במשך כל הזמן הזה אני מפחדת שהם עושים לנו קטע, כי אין לך על מי לסמוך", היא מתארת. "ברגע שהג'יפים של הצלב האדום הגיעו, כל הרחוב הערבי פשוט היה עלינו. התאספו בשניות מאות אנשים על האוטו ודפיקות, וזו פעם ראשונה שרז אמרה לי, אחרי שגוננתי עליה חודש וחצי, 'אמא, אני מפחדת'".

בדיעבד אומרת דורון, "נורא רצינו לחזור הביתה, אבל כל כך פחדנו לגלות את גודל האסון. לגלות מי נרצח, מי חטוף. לא ידענו שום דבר על המשפחות שלנו. ידעתי על אימא שלי, אבל לא ידעתי על אח שלי ועל אשתו ועל אחיינית שלי התינוקת, שהיא רק בת חצי שנה".

על התחושות בשבי, ולאחר השחרור אומרת דורון: "חשבתי שאני אחזור ויספרו לי מה קרה ולמה הצבא לא היה, ואני מבינה שעדיין אין תשובות. הרגשנו שהפקירו אותנו, פשוט ככה. וכל יום בשבי התחושה הזאת חוזרת, שמפקירים אותנו, שמפקירים אותנו, שאולי עסוקים רק בנקמה ולא בלהחזיר אותנו הביתה. עכשיו גם פה, בבית שלי בשרון, אני לא מרגישה מוגנת".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!