ד' חשון התשפ"ה
05.11.2024
גיבורת ה-7 באוקטובר

חבריה נרצחו ונפצעו: ניהלה את הזירות המורכבות במשך 17 שעות

"אלו היו שעות איומות. אמרתי לעצמי "ליז, את במשמרת ואת חייבת להישאר מפוקסת" אבל הרשימה הייתה ארוכה: אביה נרצח, אהרון נרצח, פיטר ודני מצוות האט"ן נורו ועכשיו עמית.... ובמקביל הפחד על המשפחה שלי... לא ידעתי האם המחבלים הצליחו להגיע גם אליהם כי אף אחד לא ידע מה מסלול ההתקדמות שלהם". חובשת ומוקדנית במד"א משחזרת את בוקר ה-7 באוקטובר

חבריה נרצחו ונפצעו: ניהלה את הזירות המורכבות במשך 17 שעות
מוקד מד"א צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90

גיבורות ה – 7 באוקטובר נחשפות והפעם, ליז פרץ כץ, בת 31, קצינת משמרת במוקד נגב, ניהלה את הזירות המורכבות וגילתה בין הפצועים והנרצחים כמה מחבריה הטובים.

ליז, נשואה לחובש בכיר במד"א, אמא ל – 3 בנות, עובדת במד"א כחובשת וקצינת משמרת מזה עשור, מתגוררת בערד. במסגרת הפרויקט של מד"א על גיבורי הארגון במלחמה - שיחזרה ליז את תחושותיה נוכח המציאות הנוראית שהתגלתה לה:

"היינו בקרית עקרון אצל הוריי וקמתי לבוקר שגרתי כביכול עד שיצאתי לדרך והתחילו האזעקות. בעלי והבנות נסעו חזרה לערד בידיעה שיש מצב לא רגיל במדינה, אבל עדיין לא השתמשנו במילה מלחמה. הסברנו שיש משהו חריג ואמא צריכה להיות בעבודה ולכן איעדר מהבית. אנחנו מחנכים אותן לזה שיש אנשים שצריכים את אמא ואבא שיעזרו להם רפואית, ושזה הכי חשוב באותו הרגע.

מיד כשיצאתי מהבית החלו אזעקות. עצרתי 5-6 פעמים ותפסתי מחסה. נכנסתי למוקד וכשהסתכלתי על המסך חשכו עיני. כל המסך דיווחים על אירועי טרור. זה משהו לא אופייני. את שומעת אזעקות וחושבת שזה הגיוני שיהיו קריאות על פציעות מנפילות אבל זה היה שונה. בשניות קיבלנו מאות דיווחים על יריות, דקירות, שריפות.

בשעה 7:10 עלה בקשר צוות אט"ן שלנו שדיווח שירו עליו. הבנו שבסמוך לאמבולנס שנפגע יש עוד צוות בדרך והוא עלול להיתקל בחוליית מחבלים שהייתה שם. במקביל, אנחנו מבינים שבכניסה לאופקים יש מחבלים ומקבלים דיווחים על היתקלויות נוספות.

ניסיתי לקבל מידע מהצבא, מהמשטרה, מכל גורם אפשרי ונתקלתי בקשיים. בדרך כלל אנחנו מקלבים את כל המידע מאוגדת עזה כי הם העיניים שלנו מבחינה צבאית, ובאותה שבת אני לא יודעת מה קרה אבל פשוט לא היה תקשורת איתם.

לאט לאט אנחנו רואים שהאמבולנסים שלנו מותקפים מכל מקום. אמבולנס צוחר נסע בשדות ולא בכביש הראשי וחמק ממחבלים, חלק מהצוותים פתחו אתרים מאולתרים בשטח לטיפול בפצועים תוך כדי ירי עליהם, אני מקצרת להם מסוקים, מנתבת כוחות ועושה כל מה שאפשר כדי לעזור לצוותים בשטח ולפצועים, ואז אני מקבלת צלצול לטלפון האישי שלי מאחראי תחנת נתיבות הוא אומר לי "אני מעלה לך את אביה והוא פצוע". מדובר באביה חצרוני, נהג מתנדב שלנו מבארי.

מתברר שהוא ירוי בבטנו, בממ"ד בבארי. הדבר הראשון שהוא אומר זה "אל תתנו לי למות. תעזרו לי לצאת מפה. אני רוצה לחיות." עודדנו אותו וביקשנו שיחזיק מעמד. הנחנו אותו לאטום את פצע הירי עם בד, אמרנו לו "אתה נהג אמבולנס, אתה יודע מה לעשות, אתה חייב לעזור לעצמך עכשיו. ברגע שנוכל להגיע – נגיע ונוציא אותך משם". היו בינינו כמה שיחות כאלה. שמעתי אותו נחלש. הבנתי שהוא על זמן שאול.

ביקשתי עזרה ממנהל אגף מבצעים שנתן לי טלפון של גורם בצבא שאולי יוכל לחלץ אותו. הסתבר לנו בדיעבד שהכוח שנכנס חטף ירי RPG ונאלץ לסגת. אביה הפסיק לענות לטלפון. התפללתי שאולי הסוללה נגמרה. לא רציתי להאמין שהוא דימם למוות, לבד, בממ"ד. הייתה לי התקווה הזאת שעד שמישהו לא הגיע ונגע בפצוע ואמר לנו "זהו," עדיין התקווה קיימת. הרגשתי שאני נשברת. יצאתי החוצה להתעשת וחזרתי למשמרת.

ואז הגיעה השיחה מהצוות שמצא את האמבולנס שדיווח על הירי לעברו. דיווחו לנו שאהרון חיימוב נרצח, זה היה רגע קשה. במקביל התקיימו השיחות עם הפראמדיקית הגיבורה עמית מן, הבנו שהיא תחת מתקפה קשה. בשיחה האחרונה היא אמרה שנפצעה מירי ואז אבד איתה הקשר. אלו היו שעות איומות. אמרתי לעצמי "ליז, את במשמרת ואת חייבת להישאר מפוקסת" אבל הרשימה הייתה ארוכה: אביה נרצח, אהרון נרצח, פיטר ודני מצוות האט"ן נורו ועכשיו עמית.... ובמקביל הפחד על המשפחה שלי... לא ידעתי האם המחבלים הצליחו להגיע גם אליהם כי אף אחד לא ידע מה מסלול ההתקדמות שלהם.

מעבר לשיחות של האזרחים הפצועים קיבלנו שיחות מזעזעות מהאנשים שלנו שהפכו לראשונה ממטפלים למטופלים. היה לנו נהג בקיבוץ סופה שהבן שלו נורה בראשו והוא זה שטיפל בו. הצבא לא הצליח להגיע אליו והוא פשוט צפה בו גוסס עד שמת בזרועותיו, היה לנו נהג בבארי שכשהתקשרנו אליו הוא ביקש שלא נעשה את זה יותר כי יש מחבלים בביתו והם עלולים לשמוע את הטלפון. חיכיתי שעות לאות חיים ממנו. היה נהג ברביבים שניסיתי להקפיץ לטיפול בתאונה והוא סיפר שבדיוק גויס בצו 8, ואחרי שעתיים וחצי פינינו אותו לאחר שנפצע בלחימה. זה היה נורא בעיני. חשבתי עליו ועל כל האנשים שאני מכירה שם, על המצבים הבלתי אפשריים שהם נמצאים בהם ונחרדתי.

באותו היום עבדתי 17 שעות אז זה הרגיש כמו 17 דקות. גם הימים לאחר מכן היו ארוכים וקשים, אבל שום דבר לא היה דומה ל – 7 באוקטובר, ולדעתי, שום דבר לא יהיה דומה לזה לעולם".

פצועים מגן דוד אדום מד"א מלחמת חרבות ברזל

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}