החלטת שר הפנים היא ניתוק מוחלט מהמציאות // דעה

שמחת תורה (07/01) שעות הבוקר, אני בדרכי לבתי הכנסת במושבה לחגוג עם הציבור את שמחת תורה. אט אט (מהר מהר) מתחילות להגיע השמועות על חדירה בדרום ( עדין לא הבנו את גודל האירוע) אני רץ לבית ומתקשר לאחי אליה (רבש"צ כרם שלום) ושואל אותו - צריך שאגיע? הוא עונה לי שלא (מצטער שלא נסעתי).

בהמשך היום, בעיצומה של שמחת תורה אני מוצא את עצמי בדרך לצפון ומשם במשך חודשיים מגן על הגבול הצפוני. עזבנו הכל. משפחה, עבודה, עסקים - והרבה עשייה ציבורית ועשיה מקומית. הייתי בעיצומו של קמפיין ורגע לפני הבחירות המקומיות. אבל זה הדבר האחרון שעניין אותי. הכל מתגמד לעומת ההבנה שאנו במלחמה. מלחמה על הבית.

שהמדינה צריכה - אנחנו שם.

כמוני עוד מאות אלפים. כל אחד והסיפור שלו. כל אחד וההקרבה שלו למען החברה.למען עם ישראל. אז הייתה איזו מריבה על רפורמה ועל הפרדה בתפילה (מישהו זוכר?!) בשדה הקרב, בגבולות, בעורף- כולם שמים הכל בצד כדי להגן אחד על השני ולסייע במה שאפשר.

אך מציאות והעם לחוד והנהגה לחוד. ביום חמישי האחרון אני קורא בהלם מוחלט ידיעה צדדית והרגשתי שסכין נכנס בגבי. "שר הפנים החליט שהבחירות יתקיימו ב30.1".

ניתוק מוחלט מהמציאות. למי יש ראש לפוליטיקה?

איך אפשר להתלונן על בעיות מקומיות ושוליו. שבכל יום יש לוויה של לוחם שנהרג?

למי יש רצון בזמן מלחמה ואחדות להחזיר את השיח ל"הוא אשם" "צריך להחליף אותה", "תבחרו בי".

איך אפשר לקיים הליך דמוקרטי שווה שמתמודד אחד נמצא חודשיים עם נשק והשני כבר חודשים מסתובב בישוב שלו? איך אפשר לנהל קמפיין שאתה במילואים ולא בעיר ? נשות המילואימניקים שעכשיו צריכות גם להיות אמא במשרה המלאה וגם להתמודד בבחירות ולנהל קמפיין.

איך אפשר להתמודד בכלל?! ולכם שם במגדל השן שבהנהגה, אנחנו בשטח עזבנו הכל, וויתרנו על הכל. לא בשבילכם, בשביל העם שלנו. את מה שהלך ואבד לא תוכלו להחזיר לנו. אנו לא רוצים. הקרבנו את זה באהבה למען העם. המינימום המצופה זה לא להעמיק את הפער. גבו את הלוחמים ואת אנשי המילואים באמת. תצאו באמירה ברורה "המדינה תעשה בשבילכם הכל".

אם זה באוניברסיטאות, אם זה בבחירות המקומיות, בעבודות, בשירות הציבורי, במס הכנסה ועוד. אל תתנו למציאות פעם אחר פעם להוכיח לנו שעלינו מוותרים ראשונים.

והדבר האבסורדי ביותר שיכול להתרחש זה שיתנו הוראה לצבא "המתמודדים לא יכולים לעשות מילואים" מצד אחד משדרים לכולם - אנו במלחמה. מצד שני - פוליטיקה גוברת על מלחמה ?!. 

מה יגידו הלוחמים שלי? שעזבו עבודה, לימודים וכו'? ופתאום לא אגיע בגלל משהו שבחרתי לעשות. מה יגידו לוחמים של מג״ד שמתמודד ופתאום לא מגיע למלחמה? ככה נראה צבא ? ככה מתנהלת לחימה?

ואם עוד חודש תוחרף הלחימה, יחזירו את המתמודדים לשדה הקרב שוב ?

ה7.10 זאת תזכורת לכולנו - המדינה הזו חיה על נשק. תקום ותיפול על עוצמת האש. אפשר למכור לכולנו סיפורים על שלום ועל גן עדן. אבל בשביל הילדים שלנו - תעריכו את האחוז הקטן של הלוחמים והאנשים שעושים מילואים בכל התפקידים.

במדינה מתוקנת זה הגיוני ?!

ועולה הטענה (שעלתה משר הפנים) - "לא ניתן לאויבנו לנצח ולשבש לנו את שגרת החיים". ואני אומר: נו באמת. על מי אנו עובדים? אויבנו הצליחו לשבש לנו את שגרת החיים.

חצי מישובי העוטף שרופים. תושבי הגבול הצפוני לא בבית כבר חודשיים. יש כל כך הרבה לתקן לפני שנשוב לשגרת החיים הרגילה והמושלמת שהיינו בה. אויבנו שיבשו לנו את החיים כדי שנפסיק לחשוב ש"האויב מורתע" ונבין שרק אנו נגן על עצמנו בלי שום הנחות. עכשיו זה הזמן למלחמה. לאחר מכן לתקן את השברים ולאחר מכן נחזור לשגרת חיים חדשה.

עד אז - תנו לנו להלחם. ולנצח את האויב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!