אירח את הלוחמים הי"ד בביתו שבעוטף יממה לאחר הטבח

רועי רשף, תושב העוטף, גילה יממה אחרי הטבח הנורא כי מספר חיילים התנחלו בסלון ביתו עם שקי שינה. הם רצו לעזוב אך הוא התעקש ודאג להם לאירוח מלא במשך ימים רבים. שניים מהם, קציני צה"ל ג'מאל ופלאח, נפלו במהלך הקרבות בצפון הרצועה. בשרשור מרגש בטוויטר הוא מתאר את הקשר איתם.

הוא כותב: יום אחרי הטבח המזעזע שעברנו בעוטף, פתאום אצלי בחצר ישבו כמה חיילים והשאר ישנו בשקי שינה על הרצפה בסלון. הם ישר קמו ונעמדו מולי, התנצלו על זה שפרצו לי לדירה, אמרו שלא העזו להיכנס לחדר שינה (שהוא גם הממ"ד) ושהם מיד יוצאים. אמרתי להם שהם שלא יעזו.

יש להם מזרנים, מקלחת, הדלקתי את הדוד למים חמים ואמרתי להם שבייתי הוא ביתם. ואין מצב שהם לא נכנסים לחדר שינה - זה הממ"ד. אם יש צבע אדום, טסים פנימה. בסוף גם הצטלמנו שם כולנו באזעקה. ישבנו יחד לילות כימים (מי יכול היה להירדם אחרי מה שחווינו). אוכלים ביחד, עשרות כוסות קפה יחד.

ג'מאל (בספה בפינה הימנית העליונה עם סדין השחור לבן. משמאלי בתמונה בחצר בלילה ומימני בתמונה בקפה של בוקר אצלי בחצר) היה מספר על הבית, המשפחה שהוא גאה בה. כמה הוא כל-כך גאה במסלול הצבאי שלו ומשפחתו. כמה חשוב לו שהם יהיו גאים בו וכמה החיילים עליהם פיקד היו הכול בשבילו.

הוא ידע לצחוק איתם וידע גם להיות קשוח איתם. תמיד חייך, אבל ידע לדאוג שכל משימה וכל פעולה תתבצע חד וחלק. בלי לעגל פינות. הוא היה האבא והאמא שלהם פה. ולהם היה מבט של הערצה בעיניים. ג'מאל תמיד הסתובב מוכן ולעיתים נא באי-נוחות. "אנחנו רוצים לעבוד הוא אמר".

כשהיה רואה אותי ער לפנות בוקר היה מתעצבן עליי. פוקד עליי ללכת לישון. "אתם גיבורים" ואמר שאני יכול ללכת לישון, עכשיו הם פה. עכשיו תורם והם שומרים עלינו וייעשו כל מה שצריך כדי שהבית שלנו יחזור. אישית, לא הייתי מסוגל לישון. אבל האמנתי לו, עדיין מאמין לו.

שחר (ישן על המזרון בצמוד לשולחן האוכל אצלי בסלון ושני מימין, עם השיער הבלונדיני הזה שלו אצלי בממ"ד בזמן אזעקת צבע אדום) היה מספר על משפחתו. היה מספר על הלברדור הענק שלו, מראה לי תמונות שלהם משחקים

הראתי לו תמונות של צ'ארלי שלי ואמרנו שיום אחד עוד נפגיש ביניהם. הוא היה קצת שטותניק, אבל כזה שאוהבים ותמיד גורם לחבר'ה לחייך. סיפר על הכרטיס טיסה שמחכה לו, על התוכניות לעתיד. ההתלבטות בין להתגייס לשב"כ או בכלל לפתוח איזה פוד טראק. הייתה לו אהבה עצומה לאוכל.

סיפר על אוכל שהכין והראה לי תמונות בפלאפון איך הוא מבשל ומאכיל את חברים שלו בעיקר היה מתלהב מהחומוס שלו ואמר שהוא הכי טוב בארץ. כל הזמן היה לו חיוך על הפנים. הם שאלו על העוטף, איך החיים פה וכמה יפה כאן. דיברנו על איך כשכל זה ייגמר, נשב שוב אצלי בחצר כולנו ונעשה חגיגה.

מדיי פעם הייתי תופס אותם לשיחה, בעיקר את ג'מאל, פלאח ושאר הקצינים. תמיד הייתי מבקש - תשמרו על עצמכם. באתם מורעלים, מלאי מוטיבציה, הדם בער לכם עם מה שראיתם כאן, רציתם לרוץ. לפעול. ואני רק התחננתי. לאט. אנחנו כבר שילמנו. תהיו זהירים, מורעלים אבל חכמים. שתחזרו הביתה בשלום. 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!