עדות מצמררת: נלקחה על ידי מחבלי חמאס אך שרדה בנס

ביום שבת ה-7 באוקטובר נטבחו יותר מ-120 גברים, נשים וילדים בקיבוץ בארי על ידי מחבלי חמאס. עדי אפרת שרדה בנס וארבעה שבועות לאחר מכן היא במסע הסברה למען החטופים. היא סיפרה לעיתון היהודי Jewish News על מה שאירע.

חמאס תקף בשבת ה-7 באוקטובר, כאשר בעלה של עדי ובתה בת ה-21 היו במקומות שונים ברחבי הקיבוץ. בנה היה בצפון.

אפרת סיפרה: "החיים שלנו היו מאוימים במשך כל כך הרבה שעות. בתים רבים נפרצו, הופצצו ונורו לעברם יריות. אנשים זעקו לעזרה ולא הגיעה עזרה במשך שעות רבות. אפשר היה לשמוע את המחבלים. אפשר היה לשמוע ערבית מחוץ לדלת. יריות יריות. זה מטורף לפחד כל כך הרבה זמן. זו טראומה בפני עצמה".

בערך בשעה 9:30 בבוקר שמחת תורה היא אמרה שידעה שביתו של בעלה בוער והיא ובתה התחננו בפניו להישאר בממ"ד. אפרת אמרה לו להישאר שם "כי למות מעשן זה אולי לא יהיה כל כך מהר ואולי צה"ל יבוא להציל אותו".

"שמעתי אותם מנסים לפרוץ לי את הדלת. ואחרי שניות הם היו בתוך החדר. הייתי ממש מפוחדת. יכולתי לשמוע את הלב שלי פועם כל כך חזק, כל כך מהר".

הדבר הראשון שהמחבל אמר לה היה "אל תדאגי, אנחנו לא הולכים לפגוע בך". אפרת מספרת: "לשנייה נרגעתי. אבל אמרתי לו, 'אני לא מאמינה לך'. היו שניים. הם לבשו בגדים אזרחיים. הם היו חמושים. התחננתי בפניהם לא לקחת אותי, אבל הם לא הקשיבו. הם אמרו לי שהם סיימו את מה שהם עשו כאן והם רצו פשוט ללכת הביתה אבל הם צריכים את המכונית שלה".

אפרת ניסתה להסביר שכקהילה סוציאליסטית, לקיבוץ לא היו מכוניות פרטיות. "הם נראו שלא האמינו לי. רעדתי. ניסיתי לחשוב, מה אני יכולה לעשות? נזכרתי שלקיבוץ יש הרבה מכוניות ואמרתי להם שאני אגיד להם איפה הם חונים".

היא מסרה להם אימובילייזר ואמרה להם שהם יכולים לקבל את כל המכוניות שהם רוצים.

"הם דיברו אחד עם השני בערבית", היא אומרת. "אני יכולה לדבר ערבית מאוד בסיסית כי ההורים שלי עלו ממרוקו ב-1956. אז אמרתי להם בערבית 'מאה מכוניות'. הם נראו נרגשים לדעת שהם יכולים לקבל כל כך הרבה. הרגשתי הקלה שהם ייעלמו. ניסיתי להצביע לכיוון חדר האוכל והם אמרו שאני חייבת לבוא איתם. התחננתי בפניהם שיעזבו אותי בשקט".

היא סיפרה: "הם הכניסו את הטלפון שלי לתיק שהיה בו הרבה אחרים. אז הבנתי מזה שלקחו אנשים כבני ערובה. זה היה מפחיד עבורי ללכת איתם אבל לא הייתה לי ברירה. היו איתם רובים. ביקשתי שיתנו לי להחליף בגדים. לבשתי רק פיג'מה. נתנו לי, אבל כל הזמן חיפשו, בדקו, אולי יש לי נשק".

אפרת מספרת שהיא לא חשבה 'אפילו לשנייה' על הניסיון למצוא במה להגן על עצמה. "לא חשבתי על להיות חכם או להתנגד להם. לא. חשבתי על שיתוף פעולה. חשבתי להציל את עצמי. חשבתי על המשפחה שלי, שהייתה מודאגת".

כשהגיעו לכביש ראשי בקיבוץ, שמעו יריות מרחוק. עדי מספרת: "הם נבהלו והחזיקו אותי חזק ביד ואמרו לי לרוץ איתם. זה היה מפחיד, לא בגלל היריות אלא בגלל שהתקווה שהייתה לי שהם יקחו את המכוניות וייסעו התנפצה. הם רצו לכיוון מערב ומערבה בשבילי זה רצועת עזה. והבנתי שיש סיכוי חזק שאני אהיה בת ערובה".

היא מספרת שמחבל אחד של חמאס אמר לה: "אל תדאגי, אנחנו הולכים לקחת אותך למקום שיש בו נשים כמוך" והם לקחו אותה לחצר האחורית של בית אחר שם פגשה אותה אישה מבוגרת ואת המטפלת שלה.

המטפלת נקשרה באזיקים ושלושה מחבלים היו שם, שנראו 'מאוד מאורגנים, מאוד קפדניים בפקודות שלהם'. המחבלים שלקחו אותה מביתה כבר נעלמו.

"הם קשרו לי את הידיים מאחור, קשה מאוד וכואב מאוד. לקחו לי את משקפי השמש מהפנים שלי, למרות שהסברתי להם אני לא יכולה לראות בלעדיהם. הגברת הזקנה אכלה תפוח. היא סבלה מדמנציה אז היא שאלה שאלות כל הזמן, ואמרו לה 'תשתקי'. אנחנו מנסים להסביר לה שאסור לה לדבר. חלפו כמה דקות ושמעתי ילד, פעוט, מאוד מבוהל. אף פעם לא שמעתי ילד בוכה ככה. הוא בכה. 'אבא, אני רוצה את אבא שלי... איפה אבא שלי?'. ואז אני רואה עוד מחבלים. אחד המחבלים מחזיק את הילד באוויר בזרוע אחת, והוא משליך אותו על המרפסת לצדנו. בשנייה שהילד פוגע באדמה הוא מנסה לברוח ואני מפחדת שיירו בו".

עדי המשיכה לתאר: "זמן קצר לאחר מכן מגיע מחבל נוסף עם אישה וילד קטן. שניהם פצועים. אני רואה דם זורם על ראשו של הילד. הוא נסער מאוד. הוא שואל שאלות: 'מה הולך לקרות לנו?' ואמו, שהיא גם אמא לפעוט קטן, היא מתקשה ללכת. היא מתמוטטת על הרצפה לידי. היא אומרת לי, 'הם ירו בבעלי ומילה מתה'. אני לא יודע מה להגיד ואני שואלת, 'סליחה, מי זאת מילה?' והיא עונה, 'זה התינוק שלי'

היא המשיכה לתאר את התופת: "הם רוצים שהיא תחליף חולצה כי היא מלאה בדם. היא מספרת לי שהיא נורתה בבטנה. היא איבדה דם והיא חלשה. היא אומרת לי, 'אני לא הולכת לשרוד את זה'. והבן שלה. הילד הקטן. אולי בן שמונה. הוא אומר, 'אמא, מה הם הולכים לעשות לנו?' והיא אומרת לו, 'הם הולכים להרוג אותנו'. ואני יודעת שהיא איבדה תקווה. ואיכשהו אני חושבת על הילד הזה ואני רוצה שתהיה לו תקווה גם אם זה הדקות האחרונות שלנו. אז אני אומרת לו, 'אנחנו לא יודעים'.

עדי מספרת שהאם שוב פנתה אליה ואמרה: "אני לא בטוחה שאצליח לשרוד את זה. אז בבקשה, בבקשה, אני רוצה שתישבעי שאת הולכת לטפל בילדים שלי." עדי הבטיחה את ההבטחה הזו.

בסופו של דבר, עדי מופרדת מהאם ומהילדים שלה עם מחבל שאומר לה: "את צריכה להבין שאם תעשי מה שאני אומר, את תהי בסדר. המשפחה הזאת, הם לא הקשיבו לנו והם ניסו לברוח. ובגלל זה יריתי בהם".

עדי נלקחת בכבישי הקיבוץ, והמחבלים רוצים את עזרתה כדי לגרור את גופות חבריהם ממכוניותיהם. הם אומרים לה שהם לא יודעים אם המחבלים חיים או מתים.

כשהיא התקרבה למכוניות, היא מנסה לחשוב איך אומרים בערבית 'אני כאן כדי לעזור לך'. כדי שלא יירו בה.

אחרי שלושה או ארבעה צעדים היא שמעה יריות והמחבלים תופסים אותה ובורחים. היא מתארת ​​שלא ראתה דבר מלבד הקרקע ומחבלים אחרים שהצטרפו אליהם. הם רצים לבית אחר, שבוער. "זה היה חם, זה היה מפחיד".

הלחימה נמשכת זמן רב, אולי 15 דקות. התפללתי שהם יהיו עסוקים בלחימה וישכחו ממני. אבל כמה מהם מסתכלים עליי. כולם היו פרצופים חדשים, לא אלה שהביאו אותי.

"לאט לאט הלחימה נרגעה. פחות יריות. והמחבלים נסוגו לעבר החצר האחורית והשאירו אותי לבדי. שמעתי עברית מרחוק. אני חשבתי שאולי הם הלכו לתמיד. אני יודעת שאם אנסה לזוז וצה"ל יהיה שם, אם יראו תנועה אולי יחשבו שאני מחבל. אז אני צריכה להיות מאוד חכמה. הייתי צריכה להודיע ​​להם שאני אזרח לפני שאני יוצאת. אבל אם אקרא, המחבלים עלולים להחליט לחזור ולקחת אותי".

בסוף עדי החליטה לזעוק לחיילים. "אני צועקת בעברית. הם עונים, 'יש כאן אזרח!' ומיד מתחיל שוב הירי משני הצדדים. אני מרגישה אשמה שאולי בגללי חיילים ייפגעו. אחרי כמה דקות שוב שקט ואני שומעת שוב את העברית".

עדי צעקה פעם שנייה לחיילים. חיילים הגיעו לפנות את הבית וחייל שישמור עליה, ומבטיח לה שהיא בטוחה.

עדי ראתה גופת אישה, עם הפנים כלפי מטה, על הרצפה. "היא נכפתה באזיקים. בדיוק כמו שהייתי".

ליד האישה, במכונית בוערת, הייתה גופה מעוותת של גבר, "במצב מאוד מוזר, אז ידעתי שהוא מת. הוא היה חצי שרוף".

החיילים אמרו לה לא להסתכל. היא שהתה איתם שעה וחצי, בזמן שהלחימה נמשכה. חייל נשאר איתה כל הזמן, השגיח, עודד אותה לשתות.

"אמרתי להם לא לדאוג לי. לעשות את העבודה שלהם. לעשות את מה שהם צריכים לעשות. כי מאוד קשה לי להכיר אנשים בגילה של בתי נלחמים ומנסים להגן עליי. כי הם אחים שלי. קשה מאוד לדעת שצעירים צריכים לעשות את העבודה הזו".

חייל אחד אמר לה: "זה התפקיד שלנו. בשביל זה אנחנו מאומנים. זה מה שבאנו לכאן לעשות".

ארבעה חיילים נפצעו וטופלו מולה, הוחלט לפנות את הפצועים, תחת אש, יחד עם עדי. שאר חברי היחידה נשארו להילחם.

הדבר הראשון שהיא עשתה היה להשיג טלפון ולספר למשפחתה שהיא בחיים. רק בשעה 02:00 היא ידעה שבעלה ובתה שרדו.

כ-108 שקי גופות הוצאו מקיבוץ בארי. עדי אומרת: "עד היום אנחנו לא בטוחים לגבי כל ההרוגים כי לא כולם זוהו. חלק מהאכזריות שנערכה שם לא תיאמן. חלק משקיות הגופה הכילו כמה חלקי גופות של כמה אנשים, כי הם התעללו בהם לפני שהרגו אותם. חלק מהאנשים נשרפו כל כך עד שקשה לזהות אותם. אנחנו לא יודעים. אין לנו אישור לגבי כל האנשים שנחטפו. אנחנו עדיין מנסים למצוא עדי ראייה כדי לזהות את האנשים".

היא אמרה ל-Jewish News : "במשך 20 שנה הפציצו אותנו ואף מדינה לא יכולה לסבול את זה. כבר כמה שנים אני מניחה שהם התאמנו לקראת היום השחור הנורא הזה. לעשות את הטבח הזה, להרוג אותנו. כדי לגרום לנו לברוח מהבתים שלנו. אני לא יכולה להבין איך יכול להיות שחלק מהאנשים מאמינים שזו הדרך שלהם להילחם על אדמה או מה שזה לא יהיה שהם אומרים שהם נלחמים. במשך שנים ניסינו להיות איתם בשלום. אני עדיין רוצה להאמין במין האנושי. שאנשים טובים. זה קשה עכשיו כי כל מדינה הגונה תפקידה הוא להגן על תושביה. וישראל ניסתה לעשות זאת עם אתיקה, מוסר וערכים. זה חזר אלינו כמו בומרנג. והאנשים האלה אמרו כל הזמן שהם רוצים שנמות. והם עשו את זה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!