המחבלים דפקו על הדלת והיא פתחה: "הם לקחו את המשפחה שלי לעזה"

רות הרן, כמעט בת 88, נולדה בבוקרשט, רומניה, בשנים של מלחמת העולם השנייה היא היתה כל הזמן בבריחה מפני הנאצים. היא ומשפחתה ברחו לבסוף לאוזבקיסטן, שם שהו עד סוף המלחמה. ב-1945 נפטר אביה מטיפוס בקישינב שבמולדובה.

"ועכשיו אותו דבר קרה לאבשלום בני בקיבוץ", אמרה הרן כשדמעות זולגות על פניה לאתר JNS.

בנה ושני בני משפחה נוספים נהרגו בהתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר. שבעה בני משפחתה נוספים, בהם בתה, נכדיה וניניה, בני 3 ו-8, נחטפו לרצועת עזה שעדיין בשליטת חמאס.

"הם רצחו את הבן שלי. הם לקחו את המשפחה שלי לעזה", אמרה "שחררו אותם כבר".

"אני כמעט בת 88", היא אמרה כשפרצה בבכי. "מספיק".

היא עברה להתגורר בקיבוץ בארי לפני חמש שנים כדי להיות ליד בנה אבשלום, לאחר שבעלה נפטר, והתמודדה גם עם בעיות בריאות, כולל סרטן.

"הבן שלי ארגן לי בית טוב, במקום מקסים", סיפרה. "הקיבוץ היה כל כך יפה עם פרחים ונופים".

אבל באותו בוקר, לאחר שהאזעקות נשמעו שוב ושוב, הרן הבינה שמשהו מאוד לא בסדר. היא ניסתה להשיג את בנה בטלפון אך לא קיבלה מענה. לאחר מכן, היא ניסתה את כלתה, שוב, אין תגובה. גם הנכדים שלה לא הרימו טלפון.

מישהו דפק בדלת, והיא פתחה אותה ומצאה מולה שני מחבלי חמאס. אך הם נקראו לפתע על ידי מישהו מבחוץ וסגרו את הדלת.

"עוד לא ראיתי כלום" היא סיפרה. "לא הבנתי מה קורה".

מאוחר יותר היא יצאה אל מחוץ לביתה ("כמה זמן אוכל לחכות?" שאלה) ושני אנשי כיתת כוננות אמרו לה במהירות לחזור פנימה, הורו לה להישאר בממ"ד.

היא הסתתרה בביתה במשך כל היום, עדיין לא מודעת להשתוללות הרצחנית שהתרחשה מחוץ לביתה. כ-10% מ-1,100 תושבי הקיבוץ נטבחו. היא הדליקה את הטלוויזיה אבל לא הצליחה להבין מה קורה. יעברו 14 שעות לאחר מכן עד שהיא תחולץ.

"הכל מסביב ניזוק ונהרס", היא סיפרה. אבל הגרוע מכל עוד לא הגיע.

היא דיברה עם שכנים ששרדו את הטבח וסיפרו על מוות ורצח, נשים וילדים שנהרגו.

"הכל חזר אליי", היא סיפרה. כל הטראומה של ילדותי נפתחה מחדש".

"זו הייתה בדיוק שואה", אמרה "כי רק בשואה נרצחו באכזריות תינוקות מתוך הנאה, נשים, נשים בהריון, נהרגו, בתים נשרפו".

מאוחר יותר היא תגלה שבנה אבשלום, בן 66, היה בין ההרוגים. הטלפון הנייד שלו, שבו ניסתה להשיג אותו לשווא מוקדם יותר היום, נענה על ידי מישהו בעזה. הזוועה שלה לא נגמרה שם.

הרן גילתה כי שבעה מבני משפחתה, בהם בתה, נכדיה וניניה, בני 3 ו-8, נלקחו לעזה ומאז לא שמעו מהם.

נכדתה, שנחטפה לעזה, הייתה פעילה בארגון שהביא פלסטינים חולים מעזה לבתי חולים ישראליים לקבלת טיפול רפואי.

במשך שנים עבדו פועלים פלסטינים בקיבוץ, לדבריה, הם אכלו בחדר האוכל שלהם ועבדו בבנייה, אפילו במטבח שלה.

היום, חודש לאחר הפיגוע, הקיבוץ, נותר כשטח צבאי סגור.

"אני לא יכולה להפסיק לבכות", אמרה הרן.

"כילדות ברחנו ולא היה לנו בית", אמרה הרן. "הפעם אני לא אברח שוב. אני אחזור לביתי".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!