תושבת בארי: "המחבלים צעקו בערבית כי הבינו שאין מי שיילחם בהם"

חיים בן ה-79, בעלה של אסנת פרי, תושבת ניר עוז ויו"ר דירקטוריון הקיבוץ, נחטף לשטח הרצועה מפרוץ המלחמה לפני 33 ימים. במכתב ששלחו חברי ניר עוז למפקד פיקוד הדרום אלוף ירון פינקלמן, קראו להתמקד בהחזרת החטופים. פרי שוחחה עם בן כספית ואיילת שקד ב-103FM וסיפרה על רגעי האימה.

"שבת, 7 באוקטובר, 6:30 בבוקר הוקפצנו כמו כל העוטף לממ"דים, ורצנו לממ"ד. בניר עוז, הזמן להגיע לממ"ד הוא 10 שניות. כשישנים, אז לוקח שתי שניות להתעורר וממש בריצה מטורפת. בהתחלה לא כל כך התרגשנו כי לצערי אנחנו רגילים", סיפרה, והוסיפה: "נכנסנו לממ"ד, סגרנו את הדלת, סגרנו את חלון הברזל, הדלקנו טלוויזיה, ראינו ירי על כל המדינה והבנו שזה לא משהו רגיל אבל לא ידענו עד כמה".

"יש לנו מערכת אסאמסים פנימית בקיבוץ ואנחנו התחלנו להבין שיש הרבה מחבלים בקיבוץ, לא איזו חדירה של מחבל או שניים ואז התחילו זעקות מתוך הבתים עצמם 'הם אצלנו, הם נכנסו, תעשו משהו, למה אף אחד לא בא? למה לא שומעים מטוסים?' לא שמעו כלום דרך אגב, שום דבר משום מקום, כשבד"כ אנחנו כן שומעים, וככה זה המשיך", שיתפה.

המשיכה, ואמרה: "בשלב זה, חיים בעלי ואני התחלנו להבין מה קורה ואנחנו החלטנו לדומם את עצמנו. אנחנו כיבינו את הטלוויזיה והאורות, התלבטנו קצת לגבי הטלפונים והחלטנו לכבות אותם. אנחנו ישבנו בממ"ד, בחושך ושמענו את הקולות. יש איזה שלב שהם רצו בשבילי הקיבוץ וצעקו בערבית כי הבינו שאין אף אחד שיילחם איתם".

"בשלב מסוים הם נכנסנו אלינו הביתה, הם היו אצלנו 3 פעמים בבית", סיפרה, "פעם אחת שמענו אותם מתחילים לשבור, מחפשים, לא מצאו את הפתח לממ"ד ויצאו. בפעם השנייה שמענו אדם אחד מסתובב בבית, הוא מצא את דלת הממ"ד, שמענו אותו מתקרב, חיים הלך ועמד ליד הדלת, איך שהוא פתח את הדלת, חיים פשוט תפס אותו מהכתפיים והעיף אותו. הוא עף כמה מטרים החוצה ונחבל בראש וברח".

עוד אמרה: "הבנו אבל שהלך עלינו, שהוא יחזור עם תגבורת. ידענו שתוך כמה דקות הוא חוזר עם עוד כמה לסיים את העבודה. בשלב הזה אנחנו התחבאנו כמיטב יכולתנו בממ"ד. אני התחבאתי שם מאחורי איזה סל וחיים התחבא בפינה אחרת. הם באמת חזרו, הדלת של הממ"ד כבר הייתה פרוצה והם נכנסו, תפסו את חיים ודיברו איתו. הם התחילו לדבר איתו באנגלית. הם אמרו לו 'אתה עכשיו צריך לבוא איתנו. אנחנו לא רוצים להרוג אותך, לא נעשה לך שום דבר'".

"קלטתי והבנתי שגם חיים קלט שהם בכלל לא קולטים שגם אני שם. אני הייתי עם פיג'מה שחורה, ואני מקופלת וחשוך לגמרי בתוך החדר ואז אני מבינה שחיים החליט ללכת איתם, הוא לא התווכח, מיד יצא כדי שהם ייצאו איתו ויעזבו אותי כי הם בכלל לא העלו את דעתם שיש שם עוד מישהו. אני הייתי במרחק של מטר וחצי-שניים מחיים ומהם, והם באמת יצאו איתו ולא חזרו יותר לבית שלנו", הדגישה.

בהמשך שיתפה ברגעים אחרי החטיפה של בעלה: "עוד המון המון זמן לא זזתי מאיך שהייתי עד שלא שמעתי יותר שום קולות, לא בתוך הבית וגם לא בחוץ. בשלב הזה, עקרו את הדלתות, אין חלונות בבית ונשארתי לשבת ככה עד שעה 13:30, ואז הגיעו כוחות הביטחון, הוציאו אותי, אני בקושי עמדתי על הרגליים - 7 שעות, מקופלת, בלי מים, בקושי נושמת. אמרו לי ללכת למקלט של החמ"ל שהוא לא רחוק מאיפה שאני גרה. הם אפילו לא הלכו איתי, כלומר הם כבר גם הבינו שאין שם אף אחד. בדרך עוד הספקתי לחטוף מטען של טלפון והתחילו לאט לאט להגיע משפחות מניר עוז. לא הודיעו לכולם לצאת, לכל בית נכנסים, סורקים אותו שאין מחבלים".

אחרי כל זה, מאיפה את אוספת כוחות וכותבת לאלוף פיקוד דרום מכתב חיזוק?

"המוטיבציה למכתב הזה - הניסיונות הבלתי פוסקים ובלתי נסבלים לדעתי של כל מיני גורמים פוליטיים בכירים לגלגל את האחריות רק על הצבא. כל כמה ימים מתעורר איזה מישהו, מצייץ או אומר, זה כל כך עצבן אותנו. זאת אומרת, 'תעזבו אותם עכשיו, הם בתוך עזה, נהרגים שם מלא חיילים', איך הם יכולים להילחם אם כל הזמן המפקדים שלהם שומעים שבעצם הם אחראים ואין אחראים אחרים. זה נורא הרגיז אותנו ובסוף החלטנו להוציא את המכתב הזה. כשעה לפני שהוא התקשר, התקשרה אליי הרל"שית אמרה לי שהוא רוצה לדבר איתי ואמרה לי 'ברגע שהוא יצליח להתפנות, הוא ירצה לדבר איתך'. הייתה שיחה מאוד נרגשת. הוא (אלוף פיקוד דרום) אמר שהוא מאוד התרגש ומאוד הודה לי ולחברי ניר עוז וסיכמנו שניפגש אחרי המלחמה על הדשא בניר עוז. הוא איש יקר".

אין לך שום ספק שאת חוזרת?

"מי אמר את זה? בגדול אני מאוד מאוד אוהבת את ניר עוז ואני מאוד מאוד מתגעגעת לניר עוז. זה קיבוץ קצת יוצא דופן. לפי דעתי הוא אחד הקיבוצים הכי יפים בארץ, אם לא ה... יחד עם זה, הנושא של השיקום הקהילתי הוא מורכב מאוד".

אני לא שומע אצלך תסכול, זעם, את כותבת לאלוף פיקוד מכתב עידוד, מאיפה זה מגיע?

"הם הפקירו אותנו, אי אפשר להתעלם מזה. הרבה כעס, הרבה מאוד אפילו, ההפקרה זה השבר הכי גדול מעבר לכל האסונות האישיים המחרידים. ההפקרה היא שבר עצום ושבירת אמון כל כך גדולה בין כל אנשי האזור לבין מה שנקרא המדינה. קשה מאוד יהיה לשקם את זה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!