כ"ג כסלו התשפ"ה
24.12.2024
אלו האלטרנטיבות

אחרי שצה"ל יכריע, ישראל תעמוד בפני דילמה קשה

מומחי ביטחון וממשל דנים בינם לבין עצמם מה יהיה ביום שאחרי כיבוש הרצועה והכרעת החמאס, מה תעשה ישראל עם השטח שבו למעלה משני מיליון פלסטינים; אלה האופציות שעומדות בפני מקבלי ההחלטות - מהסבירות ועד האיומות

אחרי שצה"ל יכריע, ישראל תעמוד בפני דילמה קשה
חיילי צה"ל בדרום. אילוסטרציה צילום: אורן בן חקון, פלאש 90

כלי התקשורת והפאנלים השונים דנים במהלך השבועות שחלפו, מאז הטבח הנורא בשמחת תורה, בצעדים שיש לנקוט כדי להכניע את ארגון הטרור הרצחני חמאס. הדיונים מתמקדים באופציית הפלישה הקרקעית, באיזה היקף וכיצד זה משתלב עם הצורך הקיומי לשחרורם של יותר ממאתיים החטופים בעזה. 

נושא קריטי ומהותי שפחות דנים בו הוא היום שאחרי הכרעת החמאס; מה תעשה מדינת ישראל עם שטח הרצועה על מיליוני תושביו. מי ישלוט בו. האם נקים מחדש את היישובים שפונו בהתנתקות, או אולי נכניס לשם את הרשות הפלסטינית?

ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן מצביע על ארבע חלופות בהקשר לעזה, שלדבריו כולן רעות, ועל ישראל לבחור את הגרועות פחות. 

הראשונה, אותה מגדיר מילשטיין כהרת אסון, היא כיבוש מחדש של רצועת עזה, יעד שגורמי הציונות הדתית ייחלו בפומבי שיתממש, לרבות הקמה מחדש של היישובים שננטשו בהתנתקות ב–2005. מהלך שכזה צפוי להטביע את ישראל בדגם מוקטן של עיראק לאחר 2003: אתגר ביטחוני קשה, עול כלכלי כבד ופגיעה במעמדה הבינלאומי. דוד בן־גוריון ומשה דיין ציינו את אותן הסיבות כבר ב–1957 כאשר החליטו לסגת מרצועת עזה, למרות ביקורת חריפה שהוטחה בהם הן מצד חרות בראשות בגין והן מצד התנועה לאחדות העבודה, שהעניקו עדיפות לשימור שלמות הארץ.

החלופה השנייה, שגם היא נוראית לדבריו, היא פלישה רחבה לעזה, שתסתיים בהסבת נזק קשה לחמאס עד כדי מיטוט שלטונו, אולם מיד לאחר מכן יציאה מהירה מהאזור. תרחיש שכזה עלול להותיר אחריו חלל שיתמלא במהירות בגורמים קיצוניים מקומיים, אליהם יצטרפו "לוחמי קודש" מכל רחבי האזור. כל אלה עלולים לראות בעזה חזית או מרחב ספר כפי שהיו אפגניסטן, סוריה או סומליה, שאיפשרו ג'יהאד נטול הגבלות נגד "הצלבנים הכופרים".

מול אלה ניצבות שתי חלופות רוויות סימני שאלה ולא מזהירות, אך עדיין טובות יותר לטענת מילשטיין: הראשונה היא לשכנע את הרשות הפלסטינית לשוב לרצועת עזה - מהלך שתוחלתו אינה ברורה נוכח החולשה העמוקה של רשות שמתקשה לשלוט בגדה המערבית וסובלת מדימוי שלילי בקרב הציבור הפלסטיני, כפי שהתבטא בהפגנות המחאה נגדה בשבוע בעבר. אם לא די בכך, הרי שבעזה עצמה גדל דור שלם של צעירים שלמעשה אינו מכיר את הרשות, ואף חונך לראות בה גורם עוין שהשית סנקציות על הציבור העזתי או רואה בממשל ברמאללה משתף פעולה עם "הישות הציונית".

החלופה הרביעית, שעליה כנראה דנים נציגי הממשל האמריקאי עם ישראל, היא כינון של מעין מינהל אזרחי מקומי אחרי הפלת שלטון חמאס — גוף שיהיה דומה לממשלה הזמנית שכוננה בעיראק לאחר הכיבוש האמריקאי. מינהל כזה יהיה אחראי לניהול וסדר במרחב הציבורי ויורכב מנציגי כוחות מקומיים - ראשי עיריות, שבטים, חמולות וארגונים לא־ממשלתיים - לצד בכירי פתח. מומלץ, מסביר מילשטיין, שאותו הממשל יפעל בזיקה הדוקה לרשות ובמעורבות עמוקה של מצרים, ארה"ב ואולי אף מדינות מפרציות כגון ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, אך לא קטאר, אשר היתה רכיב מרכזי בקונספציה שקרסה והוכיחה יכולת היזק לאינטרסים הלאומיים של ישראל.

מלחמת חרבות ברזל

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 12 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}