התנהלות כושלת של הממשלה והעומד בראשה // חיים פסל

ישנו כלל ידוע שכאשר ישנה מלחמה אזי מצופה מכולם לתמוך, לתת כתף, להטות שכם, להותיר מחוץ לתחום את המחלוקות והתהיות, ולהותיר את כל השאלות והתחקירים בצד לשוך הקרבות. כך ניסיתי לעשות בשבוע שעבר.

אולם השבוע כבר לא יכולתי יותר. מזה שבועיים שבמדינת ישראל מתנהלת לה מלחמת קיום, מלחמה אמיתית בשאלת הקיום של עם ישראל במדינת ישראל. ואין זו קלישאה. אומנם מאז קמה לה מדינת ישראל היא מוקפת אויבים, ומותקפת על ידי מחבלים, אך מה שאירע כאן בשמחת תורה, זה מעבר לכל גבול אנושי, מעבר לכל דמיון.

מזה שנים שאני ועוד מליון ישראלים בעוטף עזה חיים במציאות עגומה. במציאות של מלחמות ואזעקות, יריות ופיצוצים. כל ילד שנולד כאילו יודע שחלק מהליך הגדילה שלו אמור להיות בתרגולת של פינוי מהיר לממ"ד במקרה הטוב אם ישנו כזה בביתו, ובמקרה אחר לחדר המדרגות או למקלט, על מנת להתמגן מפני טילי האויב.

בשביל ילדי הדרום זוהי מציאות חייהם והם אינם מכירים אפשרות אחרת, חיים כאן דורות שמעולם לא הכירו חיים מבלי איום כלשהו על ראשם. משחקים להם בגינות המשחקים ילדים המתורגלים להיות בהיכון בהבזקי שניות, בריצה מנדנדת המשחקים לממ"ד הציבורי.

ובאותה העת, כמעט במקביל, אותם ילדים, יודעים הם לדקלם היטב את הבטחות הסרק של הפוליטיקאים השונים לדורותיהם, בקלישאות השונות על מיטוט ומיגור הטרור, על ריסוק יכולותיהם של ארגוני המרצחים השונים ברצועת עזה, על סיסמאות ריקות מתוכן שנזרקו לחלל האוויר במסעי הבחירות השונים עת רצו הם לקושש את קולותיהם של התושבים.

וכולנו תושבי העוטף, כאילו האמנו, שיחקנו את המשחק שרצו הפוליטיקאים, הנה הפעם הם מורתעים, הפעם זה יהיה ליותר משנתיים, הפעם נכנסנו בהם חזק, הנה אוטוטו השקט המיוחל מגיע, הלא גם הפוליטיקאי הנוכחי וגם הפוליטיקאי מלפני אשתקד הבטיחו ואמרו.

אמת, גם אנו העיתונאים העוסקים בסיקור ענייני הצבא והביטחון, שלעיתים מקבלים תדרוך או שניים מגורם כזה או אחר, טעינו. טעינו כי הוטענו, טעינו כי תמונת המצב שהוצגה על ידי הגורמים השונים התבררה בחכמת הבדיעבד כשגויה מיסודה, ככזו שהולכנו שולל אחרי מצג שווא שאותה רצה האויב שנראה.

אך דומה כי הפעם על כולנו, תושבי העוטף ותושבי ישראל ביחד לומר "די!". די להבטחות, די לסיסמאות ריקות מתוכן, די לצמד המילים עוטף עזה. כי כעת כולם מבינים שאנו כאן בדרום בעצם היינו המגן של מדינת ישראל.
היה זה באחד הימים הראשונים של המלחמה בעת שעוד שהייתי בבני ברק, וטרם שבתי לביתי, ניגש אלי יהודי שמכיר אותי וידע שאני מתגורר בדרום ושאני עדיין לא שבתי לביתי מפאת העובדה כי בראש חוצות, בסמוך למקום מגורי, במקום שאמור להיות מבצרי הפרטי, המקום המוגן והחמים של כל אדם, הסתובבו מחבלים נאצים דמויות אדם מהלכים על שניים, ולאחר שיג ושיח הפטיר "טוב, מי שהלך לגור שם ידע לאן הוא הלך, וזה מה שיש".

באותו רגע החלטתי לסיים את השיחה ביננו. ראשית כל בגלל תחושת הניכור של תושבי המרכז מתחושת הפחד והסבל של תושבי הדרום, ואינני מדבר על עם ישראל במיטבו שפתח את ביתו וחלק את לחמו ואת פיתו עם המוני הבורחים מערי הדרום, אלא על המחשבה שאם הם בחרו לדור שם אז אין מה לעשות ומפעם לפעל עליהם לסבול כי זוהי מציאות חיינו. לזה הורגלו, לזה נולדו.

והסיבה השניה היא שבעצם חסרה כאן הבנה בסיסית מהותית בהגדרה ובהבנת המציאות בשטח, ובהפנמה שבעצם לולי אנו כאן, תושבי הדרום, עוטף ישראל, אזי אתם שם, לא יכולתם להמשיך לגור בשלווה במרכז. אם כאן לא היו גרים, אזי מרצחי החמאס היו מגיעים אל מעבר לאשדוד. יש כאן תושבים, תושבים שמהווים חיץ אנושי בינכם לבין האויב. כמובן ומיותר לציין שהכל בעזרתו יתברך, ולולי הוא יתברך שווא שקד שומר.
ודווקא משום כך, הציפייה היא כפולה. ציפייה מממשלת ישראל, וציפייה מעם ישראל.

הציפייה מעם ישראל היא שהגיע הזמן שכולם יפנימו שדין אחד הוא לשדרות נתיבות ואשקלון תל אביב, ירושלים וקרית הממשלה. כשם שאדם המסתובב בבני ברק או ירושלים מבין ויודע שאין הוא צריך לחיות ולחשוש שמא בכל רגע מוחמד בעזה יחליט לירות עליו, כך אדם המתהלך בנתיבות, שדרות או כפר עזה לא צריך לחשוש. ואם עדיין המחשבה מאפשרת לעשות את ההפרדה בין שדרות לבני ברק, זה אך ורק משום שבמשך השנים הצליחו גורמים כאלו ואחרים לשטוף את מוחו במחשבה ש"אין מה לעשות", ככה נצטרך לחיות וזהו מחיר חיינו. אך לא היא.

ומממשלת ישראל הציפייה היא לפתרון יסודי ומהותי לבעיית החמאס ברצועת עזה. פתרון יסודי ומהותי, לעשרות השנים הבאות עד ביאת גואל צדק במהרה. לא עוד סיסמאות, לא עוד תירוצים, לא עוד מדיניות כושלת של עשרות שנים בבעיית הטרור הרצחני של החמאס, לא עוד הסכמי כניעה ובריחה להפסקות אש דמיוניות תמורת העברת מילארדי דולרים לטרוריסטים על מנת שיבנו עם זה מרכזי אימון לטרוריסטים נאצים שיתאמנו על רצח ילדנו. לא עוד אזהרת מחבלים לפני פגיעה מדומיינת במגדל כזה או אחר שאמורה לאיים עליהם מחשש שמא תיפול שערה משערות ראשו של מחבל כזה או אחר. לא עוד עוטף ישראל על ההתנהלות שלה והעומד בראשה בעשרים השנים האחרונות.

אולם בהכירנו את הנפשות צר לי לאכזב, אך כדי שנהיה מוכנים, כנראה שגם הפעם זה לא יקרה. היה זה השבוע העיתונאי ירון אברהם שפרסם את הדבר הבא: "דרמה של ממש שארעה בצמרת המדינית והצבאית בישראל בימים האחרונים בעקבות דיון אחד ספציפי שנשמר בחדרים הסגורים - ותוכנו לא יצא אל הפועל.

"עוד לפני הדיון עצמו - נסביר את הרקע: מתחילת הלחימה חושבים בישראל על פעולות בשלל הגזרות שיש להן פוטנציאל לשנות את המשוואה, פעולות שיבהירו שישראל של ה-7 באוקטובר היא לא אותה ישראל של אחרי התאריך זה, שההפתעה והמחדלים הגדולים לא מעידים על יכולותיה המודיעיניות והצבאיות.

"הערב סיפרנו שעל הפרק הייתה בימים האחרונים פעולה משמעותית שהובאה לשולחנם של מקבלי ההחלטות. מערכת הביטחון כולה תמכה באישור הפעולה, כולל שר הביטחון גלנט שהיה בעד. רה"מ נתניהו, כעומד בראש המערכת, החליט לבלום את הפעולה ברגע האחרון. זה כל מה שאני יכול לספר על הדרמה שעוד ידובר בה, והוגדרה על ידי גורמים ששוחחו איתנו: 'הזדמנות שלא בטוח תחזור'".

יתירה מכך, על פי פרסום שהתפרסם באחד מכלי התקשורת, באחד מישיבות הקבינט דנו בשאלה האם להיכנס לעימות נרחב בלבנון עם חיזבאללה וזאת בעקבות המשך השיגורים והירי לעבר הצפון או להמשיך במדיניות הנוכחית של תגובה בעקבות ירי, מבלי לגרור את לבנון וחיזבאללה לעימות מול ישראל. על פי הפרסום, היה זה שוב ראש הממשלה נתניהו שהורה שלא להרחיב את העימות מול חיזבאללה.

אינני נכנס לדיוני קבינט, כי אינני יודע מה היה שם, אבל באם נשפוט על פי הפרסומים והתוצאות, שוב הוחלט שלא להחליט, שלא להכריע, שבעצם הכריעו את מה שהוכרע בשני העשורים האחרונים עת האחריות הייתה בראשות הימין. ולזה איננו מוכנים. כי דרושה כאן הכרעה מנהיגותית אמיתית, גם אם הדבר קשה, וגם אם ביידן ילחץ.

אפרופו אחריות, לאחר שבימים האחרונים, היו אלו ראש השב"כ, אמ"ן, הרמטכ"ל ואפילו שרים בכירים בממשלה שהודיעו פומבית כי הם נוטלים חלק מהאחריות למחדל הענק שהביא למלחמת חרבות ברזל. חסר רק קול אחד, ההוא שעומד בראש המערכת בעשרים השנה האחרונות, שהתווה מדיניות, שקיבל הכרעות, שנתן פקודות.

הפעם לשם שינוי אנו מצפים ממנו לקחת רק אחריות אחת. להכריע אחת ולתמיד את המערכה. להוביל מבלי להפסיק, מבלי לעצור באמצע מחשש של ״מה יגידו״ או מפחד ועדת החקירה כזו או אחרת. כי אם לא נוכל לעשות זאת וזה לא יוכרע כעת אחת ולתמיד, בפעם הבאה זה יהיה הרבה יותר קטלני והרבה יותר רצחני.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!