הרב שאול יורוביץ' על מהותו של ראש השנה

ראש השנה בין יראה לשמחה

כאשר אנו מתכוננים לימי הרת עולם אלו ומתבוננים במצב הפנימי שעלינו להיות בראש השנה אפשר להתבלבל, יראה ושמחה משמשים בערבוביה, מחד זהו יום של דין ועל האדם להתנהג בהתאם, וכפי שחכמינו ז"ל אומרים (ערכין י:) "מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה אמר להן אפשר מלך יושב על כיסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה לפני".

אך לצד זה, על יום זה נאמר (נחמיה ח) "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם", ואחד הצדיקים פירש משפט זה "כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" שחדוותו של הקב"ה היא מעוזכם כלומר ביטחונכם בו יתברך שבוודאי תיכתבו ותיחתמו לטובה, שמחתו של הקב"ה בראש השנה אינו בתפילתכם או ביראתכם אלא במעוזכם, מכאן החשיבות הגדולה להתנהג בשמחה, וחז"ל אכן קבעו לנו לסימן טוב לאכול בראש השנה מאכלים הרומזים לטוב בכדי לעורר שמחה. יותר מזה גדולי החסידות מדריכים אותנו לשמור על תודעה חיובית ביום זה לחשוב טוב ולהיות בשמחה גדולה, ואף מובא שהכתיבה והחתימה לטובה היא במחשבת האדם.

מורכבות זו מפורשת גם בסדר התפילה, אנו מתחילים ביראה "וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶֹיךָ, וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ, וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִֹים, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים" ולאחר מכן אומרים "וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְֹמָחוּ, וִישָׁרִים יַעֲלֹזוּ", אם כן ברור לנו שעבודת ראש השנה מורכבת משתי בחינות הפוכות אלו בבחינת 'וגילו ברעדה', אך עלינו לברר את היחס הנכון והאיזון הראוי בין שתיהן.

ספרי העבודה מבארים העניין בפשיטות שעבודת האיש הישראלי הוא מחד להשתדל כמיטב יכולתו, אך לאחר שעשה את שלו עליו להיות סמוך ובטוח בישועת ה', ולכן מתחילים בקבלת עול מלכותו יתברך מתוך יראה והתבטלות ומשם זוכים לבוא אל השמחה בו יתברך. זה מסביר גם מדוע בשעת תפילה איננו אומרים הלל ושירה כמבואר לעיל מפני שעדיין הדברים תלויים בידינו לכוון לבקש ולעשות חשבון נפש, אך מיד לאחר סיום התפילה כאשר עשינו את המוטל עלינו, עלינו להיות בשמחה ובביטחון גמור בו יתברך ולאכול מתוקים כמבואר.

ספרי החסידות מספקים לנו מבט עמוק יותר על ניגודיות זו, הם מבארים שהרגשת היראה אמורה להתעורר באדם מצד הבריאה עצמה, עצם בריאתנו כנפרדים מבטאת ריחוק, כביכול אנו עומדים לעצמנו, התרחקנו ממקור חיותנו, ביום בריאת העולם אנו פוגשים את המוגבלות והארעיות של קיומנו, זה אכן מעורר פחד גדול, אך העבודה שלנו היא להמליך את ה' במקום מוגבל זה, משמעות ההמלכה היא ראיית האלוהות והנצחיות בתוך הבריאה, זה מביא אותנו להתייחדות בו יתברך וממילא לשמחה גדולה.   

זוהי עבודה רציפה לאורך היום הזה, מחד עלינו להבין את הריחוק והקטנות שבבריאה, אם איננו חשים בכך כנראה לא קלטנו את עצם מציאות הבריאה, רק כאשר הבנו את מציאות הבריאה עלינו להמליך את ה' באותו מקום על ידי המשכת אורו יתברך לשם.

מצוות היום שהיא התקיעה בשופר גם היא מכילה בתוכה שתי משמעויות אלו, מחד נאמר: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהלים צח ו) וכן "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר" (תהלים קנ ג) וכדומה, שמכל זה נראה שהשופר מעורר הלל ושמחה. ומאידך כתוב אחר אומר "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" (עמוס ג ו) וכמפורש בספרי הקדמונים שטבעו של השופר לעורר יראה בלב האדם. והרי לנו שתי בחינות מנוגדות בשופר מצד אחד עניין של יראה ורעד, ומצד שני בחינה של אהבה והודיה לה'. לפי דברינו הדברים ברורים ומתיישבים, המלכת ה' מחייבת את שתי בחינות עבודה אלו גם יחד.

***

לקראת השנה הבאה עלינו לטובה זה הזמן להודות על העבר ולבקש על העתיד, לברך ולהתברך שנזכה לשנה טובה ומתוקה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!