לא רק הילדים משקרים: גם אנחנו לפעמים / טורה של אפרת ברזל

בס"ד

ימי שקרים ואמיתות. ימי רחמים וסליחות. ימי טלפונים והחזרת חובות.

ימי בירור.

הבת שלי חזרה מטיפת חלב איזה יום וסיפרה שהיא קיבלה שעת חינוך מהאחות האחראית על כך שהיא היתה כבר אמורה לתת לבייבי אוכל מוצק, לפחות לנסות, קישוא מעוך, בטטה מקווצת, להתחיל להרגיל את החיך, לבדוק אופציות של אלרגיות, לשפר לסתות לקראת דיבור ועוד כל מיני סיבות שעוזרות לאדם הקטן להתרגל אט אט אל תוך חייו.

אמרתי לה שלא נורא, ושאני הכי מבינה אותה בעולם. אין לנו כח לזה, לכל הפצ'קן הזה, על אף שכנראה צריך, מלבד העיסוק, הסבלנות, והפרצופים של הקטנים לטעם של תפוח אדמה לראשונה, יש ברגע הזה בו את נותנת אוכל מוצק לילדייך, סימן של גדילה, סממן של פרידה מתקופה, שלא כולנו אוהבות לחוות. מעין, התינוק הקטן קטן שלי, כבר לא תינוק קטן קטן שלי, זה משנה לו את כל מערך המעיים זה מרחיק מטוהר הקטנות התינוקית, זה רגע שצריך לדון בו רגשית. "חכי עם זה" אמרתי לה, "כלום לא בוער, גם אני נתתי לכם רק בגיל שנה, אני לא דוגמה לכלום" הוספתי לה, "אבל חכי. קישוא מעוך הוא רגע שצריך להתכונן אליו נפשית, וחוץ מזה", הוספתי, "את? לפחד מאחות בטיפת חלב?" ואז היא חייכה, אני עצרתי, היה ברור לכל הנוכחים סביב השולחן מה אני הולכת לספר. כאמהות, אנחנו די צפויות, ומשעממות. הם כבר מכירים בעל-פה את הלך המחשבות האסוציאטיבי שלנו.

מעשה שהיה כך היה, דיון נפלא לאלול, ימי שקרים ואמיתות.

(אל תשאירו את כל עבודת החינוך לחגים רק למורות ולמחנכים. תחיו את הנושאים העכשוויים במתכונת הבית בתוכנית לימודים משלכם. זה מוסיף לילדים הבנות על קשר, חג, משפחה, דילמות, דיונים, חיות של מועדים).

מעשה שהיה כך היה, כשהבת הזאת היתה נגיד בת, ארבע.

והתחלתי לספר שוב לפני כולם, באישורה כמובן, את הסיפור המשפחתי המפורסם. (אמהות, אל תפחדו לחזור על עצמכן. גם הילדים מספרים מאה פעמים אותו הסיפור, אם להם מותר ודאי גם לנו. חוץ מזה, שתמיד מצטרפים למשפחה חתנים וכלות חדשים שלא מעודכנים, חוץ מזה, שכשהקטנים שלנו גדלים, את פתאום קולטת שלצעירים במשפחה יש חוסרים של מציאויות משפחתיות שלגדולים נראים עובדות קיימות. אחריות שלך לראות שכולם שולטים בחומר.)

אני כבר לא זוכרת איפה הייתי. אה כן, אז האמא הצעירה הזו, בתי, מבררת הקישואים המעוכים, היתה בת ארבע כשלקחתי אותה לתור של עצמה בטיפת חלב. היא ישבה אז על כיסא של גדולים, מול האחות, רגליים מתנדנדות באוויר וענתה לה בפגישה על כל השאלות.

האחות בדקה את חיתוך הדיבור שלה, את המוטוריקה, ביקשה ממנה לבנות מגדל בקוביות, שאלה אם היא עצמאית כאן ושם. אני ישבתי במרחק קטן בצד, והקשבתי בנחת לתשובות שהקטנה המקסימה הזו ענתה. ואז לפתע, האחות הגיעה, כנראה, לסעיפי ההיגיינה ברשימה במחשב, ושאלה את הילדה: "מצחצחת שיניים פעמיים ביום?"

 הקטנה הזיזה את העיניים טיפה אחורה אלי, חזרה עם הראש קדימה אליה, וענתה לה בשיא הבטחון: "כן".

חזרה עם העיניים אלי, קרצה לי, והוציאה חצי לשון קטנטנה שרק אמא ראתה ככה בצד של הזוית של השפתיים, תנועה האומרת שרק שתינו יודעות כעת שאנחנו מול האחות לא ממש אומרות את האמת.

האחות עשתה וי ברובריקה של הצחצוח והמשיכה לשאלה הבאה.

כשיצאנו מהפגישה נכנסתי לדילמה אמהית.

הילדה שיקרה. היא לא פחדה מהאחות שעתידה לשאול אותה שנים קדימה על קישואים מעוכים, ואני? אני הייתי שותפה לדבר עבירה.

חיבקתי אותה, את הילדה, הרגשתי איזה כיבוד הורים יש לה בעצם זה שהיא שיתפה אותי. כשחזרנו הביתה סיפרנו את כל סיפור המעשה בהתמוגגות לאבא, לסבא, לסבתא, לאחים ולדודים, התפארנו בקומבינה, אולי אפילו היינו גאים.

אל תתחילו להטיף לי עכשיו מוסר. עברו הרבה שנים מאז, הילדה הזו גדלה לתפארת. בנויה לתלפיות. גאוות חיים. מה היא למדה שם בשקר הציחצוח ובשיתוף הפעולה של המשפחה?

היא למדה שהיא יודעת להסתדר.

היא למדה את מה שכולנו ממילא עושים, ששש, לפעמים,

היא למדה שאפשר לשתף את אמא, גם אם כילדה, כנערה, אני לא הכי בסדר בעולם מול משרד הבריאות והממשל, היא למדה שתמיד המשפחה למענה כאן, היא למדה להיות בן אדם שצריך לשרוד בעולם.

זה הביא לדיון סביב השולחן על שקרים של ילדים, מבוגרים, גבולות של עד היכן, זכרונות ילדות וקישואים - שיטצרכו כנראה, לחכות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!