חוזרים לישיבה: מתי הבחורים מתחילים להתגעגע? // טורה של אפרת ברזל
א' אלול וילד שהולך ללמוד תורה, אפרת ברזל בטור אישי על גאווה יהודית ורגשות אימהיים ומתי הם, הבחורים, מתחילים עם געגועים
ידעתי שהרגע הזה מתישהו יגיע.
הוא ריחף לי בתודעת ההיסטוריה האימהית, זו הנבנית על ציר הזמן של ילד שאת מקבלת כאן לגדל.
א' אלול ואתה הולך מהבית פעם ראשונה אל ישיבה גדולה.
יש בו, ברגע הזה, את כל החבילה של הטושים.
שמחה כתומה וזוהרת, ניתוק בכחול כהה, געגוע אפור, וגאוה אדומה ורודה, של ילד שהולך ללמוד תורה.
אני רוצה להרגיש לרגע, ממש לרגע, לק קטן מהדרמה של להיות אמא לבחור ישיבה לפני, נגיד, מאה שנה. אמא שנפרדת מהבן שלה שייסע ברכבת הרחוקה, בארץ קרה, ללמוד בישיבה, והיא לא תראה אותו חצי שנה.
אבל זו לא התקופה.
זה לא העידן,
ואני הרי אבוא בלי הפסקה לבקר אותך, והרי ירושלים זה ממש כאן, ואני יודעת שאתה הולך אל מקום מקסים עם צוות נפלא ופסטורליה של עצים.
ובכל זאת:
תרשה לי לגלות לך, מה יקרה כאן בבית, הלילה בהעדרך.
ובכל זאת,
תרשה לי לגלות לך, שאחרי בין הזמנים כזה אינטנסיבי שהנוכחות שלך כל כך נוכחת,
ובכל זאת,
תרשה לי לגלות לך אחרי שנים של בית בו אתה אחת הדמויות המרכזיות שלו,
תרשה לי לגלות לך,
אתה תחסר לי כאן מאוד.
כל התקופה האחרונה אני מסתכלת עליך במבט אחר. עליך ועל יום חול. כל התקופה האחרונה אני מסתכלת עליך ומדביקה אותך למצבי משפחה פשוטים, איך זה יהיה תיכף כשלא תבוא כל צהריים לאכול כאן במטבח שלנו, לא תיכנס לכאן בעשרים לשתיים, לא תשים את הכובע על השולחן ולא תעמוד מול המזגן, איך זה יהיה בלילה כשאני אסגור את האור האחרון של היום ולא אגיד לך לילה טוב, איך זה יהיה שלא תשב שם על הספה ותשאל אותי כשאני כבר ממש עייפה, "נו אמא, איך היה"?
ובכל זאת תרשה לי ילד חשוב שלי אחד, למרות שאני לא חיה ברכבות של פעם, תרשה לי לגלות לך,
שהלילה, כשלא תישן כאן, אני אלך ואעשה את מה שעשיתי לשתי האחיות שלך שהתחתנו, ושלושת האחים הגדולים ממך שכבר הלכו לישיבה גדולה.
עכשיו תורך.
כי אצל בנים, אתה שומע? מבחינתי? זה הרגע. זה אותו אפקט של רגע. של לילה ראשון בלי אמא.
הלילה, כשלא תישן כאן,
אני אשב על המיטה הריקה שלך עם התהילים הקבועים שלי, אסתכל מסביבי, אחכה רגע קט, אתבונן ימינה,
אתבונן קצת שמאלה, אראה את מקום המזוודה הענקית שלך שהלכה איתך גם,
ואתחיל לבכות ולהודות ולהיזכר.
איך ראיתי אותך בפעם הראשונה במחלקת היולדות במעייני הישועה, איך הרבנית מונק, שהתנדבה באותו בוקר, הביאה לי אותך לחדר בעגלה שקופה,
וראתה, מבטיחה לך שראתה, יחד איתי, שתינו ראינו, איזה אור יוצא ממך, ילד חדש שלי.
הלילה, כשלא תהיה כאן, אני אשב על המיטה ואזכר בח'לקה שלך, בילד הבלונדיני השובב עם העיניים הכחולות והתלתלים המבולגנים שהצלחנו לספר לו רק חצי ראש, אחרי שר' חיים זצוק"ל הצליח להוריד לך תלתל. וזה לא היה לו קל.
ואחרי זה יהיה שקט.
ואני אשב על המיטה שלך ואפסיק לחשוב על הזכרונות רצים בתוכי ואעבור לחשוב- עליך. אהוב.
על מה קורה לך בירושלים, שם, כשאמא כאן.
על איזו מיטה קיבלת, ואם יש לך, מדף, ואיפה תקעת את המזוודה, ואיך החברים הישנים והחדשים שאיתך, ואיך האוכל, ואיך ההרגשה, ואחשוב כמה אני גאה בך, ואדע, כי האחים הגדולים שלך הסבירו לי, שבלילות הראשונים אתה לא עסוק בבית שעזבת אלא באיך החדש הזה כאן, ושרק אחרי כמה ימים אתה מתחיל לשאול את עצמך בהפוגות, מה שלום האחים הקטנים שלך שנשארו שם, ומה שלום אבא והקניות שצריך להביא מהאוטו,
ומה יש היום לאכול, ומה חדש עם העוזרת המעצבנת שאתה לא סובל. ומה אמר השכן ההוא על מה שהוא תמיד אומר.
תצליח ילד שלנו, גדל, אוהבת את הראש שלך, את בקרת האיכות שאתה שנים עושה לי בעבודה, את השמות שאתה נותן לספרים שלי, את ההערות המחנכות שלך על פעילותי, אוהבת שאתה מוסיף לי חוויאג' לאוכל,
שים את הראש שלך בגמרא הזאת, אנחנו כאן באהבת עולמים-
זכות להיות הורים בשביל כאלה רגעים.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 6 תגובות