הלכה שבועית: ברכת הגומל על שחייה במים עמוקים
הלכה שבועית בעניין ברכת הגומל על שחייה במים עמוקים • חיוב ברכת ציצית באמצע היום • חיוב מזוזה בצימר או בתי מלון • בישולי עכו"ם בבתי מלון • נטילת ידיים בחדר האמבטיה | מהגאון הגדול הרב שבתי לוי, ראש מוסדות הליכות משה ורב שכונת רמת אהרן ב"ב, השיעור נמסר מידי שבת ברחוב רבינוב 7 שעתיים לפני השקיעה
- חיים לוין
- כ"ד אב התשפ"ג
ברכת הגומל על שחייה במים עמוקים
שחייה במים עמוקים
נמשיך בהלכות אקטואליות לבין הזמנים, כשאדם הולך לים, כמובן ים כשר שאין בעיות לא בו ולא בדרך אליו, או הולך לבריכה שהיא כשרה, ושם שוחה במקום שהמים עמוקים, בפרט בחורי ישיבות שהם 'אויבר חכם' אם הם לא הגיעו לשובר גלים זה לא זה, מה שאומרים לו הוא הולך יותר רחוק, והדברים ידועים. גובה הבחור מטר שבעים והוא נכנס למקום גבוה של שתיים וחצי מטר, במקום שאלולי היה יודע לשחות לא היה יכול לעמוד שם, האם מקום זה נחשב למקום סכנה כמו יורדי הים וכשיוצא מהמים העמוקים חייב לברך הגומל או לא.
ארבעה חייבים בהגומל
הגמרא אומרת ארבעה חייבים לברך הגומל וסימנך ''וכל החיים יודוך סלה'' מי אלו ''חיים'' חבוש, ים, יסורים והולכי מדברות. ולהלכה דעת הספרדים דוקא ארבעה אלו חייבים בברכת הגומל.
אלו יורדי הים מברכים הגומל
יש מחלוקת בין הראב''ד לשאר הראשונים האם יורדי הים שצריכים להגיד הגומל זה דווקא כשעמד עליהם נחשול של ים דהיינו שהיתה סערה גדולה בים והספינה עמדה במקום סכנה ממש, רק אז צריך לברך הגומל על כך שכמעט וטבעו ולבסוף ניצלו ומודים לה' על כך, או שלאו דווקא כשנכנסו לזמן סכנה, אלא כל מי שנכנס לים באוניה צריך לברך הגומל.
דווקא נכנסו לסכנה ממש
דעת הראב''ד שדווקא אם היתה סערה במים צריך לברך הגומל, אבל סתם יורדי הים שנכנסו בשלום ויצאו בשלום ולא עמדה להם סכנה בדרך אינם חייבים בברכת הגומל.
כל יורדי הים מברכים
להלכה נפסק כשאר הראשונים שכל יורדי הים חייבים לברך הגומל אע''פ שלא היתה שום סכנה בדרך, דכיון שנמצאים במקום סכנה ומקום כזה עלול לייצר סכנה בכל עת, חייבים בברכת הגומל לאחר שיוצאים ממקום הסכנה.
היו עושים צוואה קודם הנסיעה
פעם בישיבת בית אל בירושלים היו יוצאים לשליחות בקפריסין או ביון, שם ביוון היתה קהילה גדולה בסלוניקי שכולה מכבדת תורה, היו יוצאים שליחים לאסוף כסף לישיבה, (ומאז ועד היום עדיין נוסעים לא השתנה המצב). וקודם שהיו יוצאים היו משאירים צוואה לבני ביתם כיון שהיו חוששים שמא יקלעו לסערה בים ולא יחזרו.
בימינו הספינות חזקות
נשאלת השאלה דבשלמא בזמנם היו נוסעים בפחד שהרי בזמנם הספינות היו רעועות ומובן למה חייבים לברך לאחמ''כ ברכת הגומל, אבל היום שהספינות חזקות וכמעט ולא שומעים על טביעות של ספינות, א''כ מדוע עד היום מי שנוסע מברך הגומל.
כיון שנתקנה התקנה נשארת הברכה
מרן הרב עובדיה בחזו''ע בברכות (עמ' שס) מביא בשם ספר שרגא המאיר ועוד ספרים, דהיות ונתקנה כבר התקנה ליורדי הים לברך, לכן מברכים עד היום הגומל, אע''פ שהיום אין חשש סכנה ליורדי הים.
דין זה נאמר רק בגזירות חז''ל
וקצת יש להעיר על הדברים, דכל מה שאומרים שאם נתקנה תקנה לא מבטלים אותה, זה על גזירה שכשחז''ל גזרו גזירה אומרים אע''פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה, אבל כאן שזו אינה גזירה, מה שייך לומר כיון שנתקנה הברכה, הרי כל הברכה נתקנה כהודאה להקב''ה על הסכנה, אבל אם עכשיו אינני במקום סכנה על מה יש לברך ולהודות.
עדיין נשאר קשה
הדברים דומים למקום מדבר שלאחר זמן נהפך למקום יישוב, וכי נאמר שכל מי שיעבור במקום זה יברך הגומל מכיון שהיה כאן פעם מדבר, ודאי שלא. אע''פ שנתקנה התקנה לברך על המקום הזה, זה רק על מקום סכנה כשהיה סכנה, אבל היום שזה אינו מקום סכנה לא מברך. וא''כ נשארנו בשאלה מדוע עד היום יורדי הים מברכים ברכת הגומל אע''פ שנוסעים בספינה חזקה שאין כלל חשש מנסיעה בה.
רכב משוריין במקום סכנה
הרב פיינשטיין בשו''ת אגרות משה (חלק ב') מתרץ מדברי הראשונים שהביאו דין באדם שעבר במקום סכנה עם טנקים או עם פלוגה של חיילים, האם יגיד הגומל או לא. כמו למשל בימינו שאדם נוסע לקבר יוסף, יש זמנים שהכניסה מאובטחת עם שמירה, ונוסעים ברכב משוריין, היה רב חשוב שלקחו אותו ברכב משוריין לקבר יוסף, בדרך פתאום זרקו עליהם לבינה, הרב ששמע כזאת חבטה על גג הרכב, רק מהבהלה ששמע, אמר יותר אני לא נוסע לקבר יוסף, הפחד של המקום הוא פחד, אע''פ שנסע ברכב משוריין. דנו הראשונים האם אדם כזה יברך הגומל או לא.
המקום קובע
אומר הרב פיינשטיין כיון שהמקום הוא מקום סכנה, כל מי שעובר בו צריך לברך הגומל, ואע''פ שנוסע עם אבטחה ואמצעי מיגון כנגד הסכנה, כיון שהמקום יש לו שם של סכנה, חייב לברך הגומל אם עבר במקום כזה.
ספינה חזקה לא תועיל
וכן ה''ה בספינה, היום הספינות חזקות נוסעים חודש ימים לטיול, נוסעים וחוזרים, וכמעט ולא קורה כלום, בכל אופן צריכים לברך הגומל, דכיון שעברו במקום סכנה, שהרי הים עמוק מאה או מאתיים מטר והעומק הוא גדול, אלא שנוסעים עם אמצעי מיגון, עם ספינה חזקה, עדיין נשאר על המקום שם מקום סכנה, ולא יועיל לנו אמצעי המיגון והספינה החזקה לומר המקום אינו מקום סכנה, הלכך כל מי שנוסע במקום כזה כמו ים עמוק חייב לברך הגומל.
טיסה מחייבת בברכה
וכן ה''ה אדם שנוסע במטוס, ברוך ה' בימינו כמעט ואין תקלות במטוסים ואולי התאונות דרכים יותר שכיחות ברכב מאשר במטוס, ואעפ''כ מברכים הגומל לאחר הטיסה מאותו הטעם, דכיוון שמקומו שהוא באויר הוא מקום סכנה, והראיה לכך אם יתקלקל המנוע הרי הוא בסכנה שהרי מיד נופל, הרי לך שהמקום עצמו הוא עדיין מקום סכנה, א''כ אע''פ שכעת האדם נמצא בתוך מטוס והוא מוגן, חייב בברכת הגומל דכל ששמו מקום סכנה ועבר בו חייב בברכת הגומל.
המזח אינו מקום סכנה
אדם שהולך על המזח בים, ושם יש אולי 20 מטר גובה, אינו חייב בברכת הגומל אם הולך שם, דכיון ששמו שם סלעים, הפכו את השטח ליבשה, והוציאו את המקום מכלל סכנה, וא''כ שם המקום השתנה ממסוכן לאינו מסוכן, ובכה''ג אינו חייב בברכת הגומל.
קומה גבוהה שונה ממטוס
ה''ה אדם שגר בקומה מאה, שמא נאמר כיון שהוא במקום גבוה מאוד, הוא כמו מטוס, ומה מטוס מברך הגומל אף הוא יברך הגומל. אלא דכמו שביארנו דכיון שהפך ע''י הבנין את שם המקום לאינו סכנה, אינו חייב בברכת הגומל, ואינו דומה למטוס שחייב לברך הגומל, ששם לא הפך את שם המקום לאינו מסוכן, אלא המקום נשאר מסוכן והוא עובר בסכנה עם אמצעי מיגון.
ים או בריכה מחייבים בברכה
ולכן אדם שיורד לים או לבריכה ושוחה במקום מסוכן שאינו יכול לעמוד שם מחמת גובה המים, מה שנשאר במקום כזה זה מחמת אמצעי המיגון שנמצא איתם כגון שלמד שחייה, כיון שהמקום הוא מקום סכנה חייב בכרכת הגומל. וכ''כ בחזו''ע שחייב לברך הגומל אלא שלא ביאר הטעם ולפי מה שביארנו מובן טובא.
ברכת הגומל על רכבל
אדם שנוסע ברכבל בחיפה או בחרמון, או בראש הנקרה, מי שרואה את זה נבהל, מלמטה יש ים והוא בין שמים לארץ, והרכבל מחובר לחוט, האם שמו של הרכבל הוי מקום סכנה או לא. ונראה דהוי כמו גשר, דכמו שגשר מחובר לאדמה עם עמודים ועל ידם שמו את הגשר א''כ הפך שם המקום ממקום סכנה לאינו סכנה ובודאי שלא יברך הגומל שהרי כבר אינו נחשב שנמצא באויר אלא במקום בנוי והוא הגשר, א''כ ה''ה נמי ברכבל, כיון שהוא מחובר עם חבלים ולא נוסע סתם באויר, א''כ שם המקום נהפך לאינו מסוכן כמו גשר ואינו שייך בברכת הגומל.
מעלית בגובה עשר קומות
ה''ה מעלית, אדם עולה במעלית עשר קומות, ואם יפול מגובה כזה זה סכנת נפשות, וא''כ לכאורה היינו אומרים שכל פעם שעולה בה יברך הגומל כמו מטוס, ולא שמענו. והטעם הוא דכיון שמקום זה אינו מוגדר כמקום סכנה, כיוון שהמעלית מחוברת עם חבלים ולא סתם באויר, בשונה ממטוס שם אם נכבה את המנוע הכל אבוד, אבל מעלית או רכבל גם אם יכבה המנוע לא יקרה כלום, כיון שהוא רק יעצר אבל עדיין תפוס ועומד.
ברכת הגומל על סנפלינג
ישנם אנשים עושים אטרקציות הולכים למקום ששם מורידים אנשים בחבלים (סנפלינג) לתוך התהום. פעם פגשתי ראש ישיבה אחד במקום כזה, ראיתי איך הוא מכריח את כל הבחורים לרדת בחבלים האלו, היה אחד כולו רועד מפחד, והראש ישיבה לוחץ אותו שירד שם, ניגשתי לאותו ראש ישיבה אמרתי לו הוא פוחד עזוב אותו, הוא אומר לי, לא, צריך להגביר שכל על רגש. האמת שלא ידעתי אצל מי השכל, אין שכל אין דאגות אבל הוא יש לו שכל. שהרי אדם לא רוצה להיכנס למקום מסוכן. בכל אופן אדם שנכנס למקום כזה אינו צריך לברך הגומל, כיון שדינו כמו מעלית או כמו רכבל, ואין דינו כמו מטוס או אוניה.
ברכת הגומל על שייט בכנרת
אדם שעשה שייט בכנרת צריך לברך הגומל דאין זמן לסכנה ואפי' היה רגע אחד בעמוקים חייב לברך הגומל בשונה מהולכי דרכים, שם צריך לברך הגומל רק לאחר זמן ארוך.
במקום סכנה אל תעמוד
אלא שנשאלת השאלה אם הוי מקום סכנה שעליו צריך לברך הגומל, איך אפשר להיכנס מלכתחילה למקום סכנה, והרי אסור להכנס למקום סכנה, דבמקום סכנה אל תעמוד. דבשלמא מי שנכנס לצורך ויש לו הכרח לכך ניחא, אבל אלו שנכנסים סתם לשם הנאה על מה מסתמכים.
הקב''ה שומר על הפתי
כתוב שומר פתאים ה'. הרי כל אדם שהולך ברחוב יכול להיפגע, מי שנוסע ברכב גם יכול להיפגע, ואיך נכנס למקום סכנה, מדוע אין עליו תביעה שלא לצאת מהבית, אותו הדבר אדם שעושה ניתוח שאינו מציל חיים כמו ניתוח פלסטי, הניתוח נעשה בהרדמה, וכשגומר הניתוח צריך לברך הגומל, כיון שנפל למשכב. ואע''פ שאינו הכרחי לאדם, מותר לעשות כן. כיון שכל מקום שע''פ רוב לא קורה כלום, אומר האדם אם לכולם לא קורה כלום גם לי לא יקרה, אדם כזה נקרא פתי ועליו הקב''ה שומר, שנאמר שומר פתאים ה'.
חיוב ברכת ציצית באמצע היום
האם דעתו תועיל
לאחר שיצא מהמים, וקווי ה' יחליפו כח, רוצה ללבוש את הטלית קטן בחזרה, מה יעשה עם הברכה. לכאורה כשהוא פשט הבגדים היה על דעת לחזור וללבוש הטלית. האם יועיל דעתו שלא יצטרך לברך שוב או לא.
כשחוזר ולובש הטלית גדול
יש מחלוקת בין הרמ''א לשו''ע באדם שנכנס לשירותים ופושט הטלית גדול, האם כשיוצא וחוזר ללבוש הטלית יברך שוב על הטלית או לא. דעת השו''ע דאף אם היה דעתו לחזור וללבוש צריך לברך שוב, דכיון שפשט סילק דעתו מהטלית ודעתו לא תועיל. הרמ''א פוסק שלא יברך, דכל שהיה בדעתו לחזור וללבוש אינו צריך לברך שוב. נפסקה הלכה כדעת הרמ''א, דכל שהיה בדעתו לחזור וללבוש, ופשט ולאחר זמן קצר חזר ולבש, אמרינן סב''ל נגד מרן ולא יברך.
קושיא משינוי מקום בסעודה
ולכאורה קשה, דהרי בדיני שינוי מקום בסעודה כתוב שאם שינה מקומו מבית לבית, אפילו היה בדעתו לחזור, לא יועיל, וחייב לברך שוב, דכיון שעזב מקומו הורה על סילוק הסעודה ומה שחוזר לאכול הוי סעודה חדשה. וא''כ מדוע כאן אמרינן סב''ל נגד מרן, אדרבה דין זה יהיה כמו בדין של שינוי מקום שדעתו לא תועיל.
יציאה מן הסוכה
כיוצ''ב יש דין גבי סוכה, המג''א (בסימן תרלט) מביא דין באדם שיצא מסוכתו והלך לביתו באמצע הסעודה, אע''פ ששינה מקומו לא יברך כשחוזר, ומאי שנא מסתם שינוי מקום בסעודה שאמרו שאם שינה מקומו מבית לבית חייב לברך אף שהיה בדעתו לחזור.
חילוק בין סוכה טלית וציצית
המג''א כותב (בסימן ריז) יש הבדל בין סעודה לסוכה וטלית. בטלית, פשט טליתו, מה שחוזר לאחמ''כ ללבוש חוזר לאותו טלית, וכן בסוכה יצא מן הסוכה, כשחוזר חוזר לאותה סוכה, וחוזר לאותה מצווה, וכיון שהיה בדעתו לחזור לא חשיב הפסק במצווה. אבל בסעודה סתם כל אכילה היא אכילה חדשה, שהרי מה שכבר אכל אכל, ואע''פ שזה אותה סעודה, אבל זה אכילה מחדש ולא המשך לאכילה. ולכן, בטלית שאדם חוזר למצווה בחזרה לא חייב לברך שוב, כיוון שהיה בדעתו לחזור, המצווה ממשיכה.
חילוק נוסף
בספר ברכת ה' מביא חילוק אחר. דרך האדם שקובע מקום לאכילתו ואינו משנה מקומו, ואם שינה מורה באצבע על סילוק סעודתו, ולכן מי ששינה מקומו באמצע אכילה, חייב לחזור ולברך דהוי אכילה חדשה, אבל בסוכה דרך העולם דוקא לשנות מקום באמצע האכילה, שהרי הולך באמצע הסעודה לביתו, וכך דרכו של האדם להביא דברים באמצע הסעודה מהבית לסוכה, וא''כ אינו חשיב סילוק. ולכן אמרינן כיון שהיה בדעתו לחזור ולאכול, אינו חייב שוב בברכה. וה''ה גם בטלית דרך האדם לפשוט וללבוש שוב, ולכן אין סילוק הטלית מורה על סיום המצוה.
שהה זמן רב והסיח דעתו
כ''ז אם היה דעתו ע''ז ולא היה הפסק גדול. אבל אדם שנכנס לים ושהה שם זמן רב למשך כמה שעות, ואכל ושתה ושיחק ודיבר עם חבריו ועוד, וכבר אין דעתו על הציצית כלל, חייב לברך שוב כשלובש הטלית קטן. כתוב שהאריז''ל היה מברך על טליתו כשהיה נכנס לטבול, אומר הבא''ח שהאר''י היה עושה תיקונים וכבר הסיח דעתו ולכן צריך לברך שוב. להלכה כל ששהה זמן רב חייב לברך שוב. אבל אדם שנכנס להתקלח או לבית הכסא שזה זמן קצר אינו חייב לברך שוב על הטלית כשחוזר ולובשה.
חיוב מזוזה בצימר או בתי מלון
חיוב מזוזה בבתי אירוח
עוד נבא לדון באדם שנוסע לנופש, לצימר או לבית מלון או דירת נופש, האם חייב לברר בכניסתו מה עם המזוזות האם הם כשרות או פסולות, והאם בכלל יש חיוב מזוזה במקומות כאלו.
פונדק לא חייב במזוזה
בשו'''ע (סימן רפו סכ''ב) המשכיר בית בחו''ל אינו חייב במזוזה עד שלושים יום, אבל המשכיר בית בא''י אפי' תוך שלושים יום חייב במזוזה, מפני ישוב א''י. אלא שהגמ' מנחות (מד.) מביאה עוד דין גבי פונדק שאינו חייב במזוזה אלא לאחר שלושים יום אפילו בא''י. ומה הטעם בכך.
מהתורה פטור ממזוזה
מדאורייתא כל בית ל''צ מזוזה עד שלושים יום, שנאמר ''על מזוזות ביתך''. וביתך צריך שיחשב בית ופחות משלושים יום לא נחשב לבית. ממילא כל פונדק שדרך לשהות בו ימים מועטים, אינו חייב מהתורה במזוזה.
חז''ל גזרו מפני ישוב א''י
מפני ישוב א''י גזרו חז''ל שכל בית בא''י חייב במזוזה ואפי' ליום אחד. שהרי אם ישים מזוזה, ישאר שם, שהרי אסור לו להוציא משם המזוזה וא''כ זה ימשוך אותו לישאר עוד ימים ובכך יישב את א''י. ולכן בא''י חייבו את האדם לשים מזוזה אפי' על יום אחד.
בפונדק אין סיבה לגזור
גזירה זו שייכת דווקא בבית שיש טעם לגזור על האדם שאם ישים מזוזה ישאר הרבה ימים, אבל בפונדק שכל יעודו הוא לשהות בו ולהמשיך בדרך, לכן אף בא''י לא חייבו במזוזה עד שלושים יום. וא''כ ה''ה במלון או צימר שהמקום אינו מיועד לשהות בו הרבה זמן אלא לימים בודדים וללכת, א''כ אין טעם של חז''ל להכריח אדם לשים מזוזה שם.
זכות השתמשות בפונדק
בשבט הלוי להרב וואזנר (ח''י ס' ק''פ) כותב מסברא חילוק אחר בין פונדק לשכירות בית. בשכירות, השכירות קונה את המקום ולכן חייב במזוזה, אבל בפונדק אלו שלנים בו מקבלים רק זכות השתמשות, וכיון שלא קנו את המקום אינם חייבים במזוזה.
ברש''י משמע לא כן
ולא ידעתי מנין זה, שהרי רש''י במנחות אומר שהחסרון בפונדק שלא חייבים בו מזוזה זה מכיון שלנים בו עוברים ושבים, ומשמע שהחסרון בבית שהיעוד שלו ללינה, ולא שהחסרון באדם שלא קנה את המקום.
חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו
ועוד, שהרי אדם ששכר צימר ובאה לו ציפור עם מעטפה וזרקה מעטפה בתוך הצימר, של מי המעטפה? שהרי יש דין חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, השאלה מי נחשב לבעל החצר, בעל הצימר או האורחים. בפשטות ודאי שזה של האורח שמשלם על המקום והמקום נחשב שלו, ואילו מדברי שבט הלוי נראה שבעל הצימר נחשב לבעל החצר והוא קונה את המעטפה.
צימר פטור ממזוזה עד שלושים
איך שיהיה כיון שהפונדק פטור ממזוזה עד שלושים יום אפי' בא''י, גם בית מלון או צימר שעשוי לשכירות יומית ולא לתקופה ממושכת הרי הוא פטור ממזוזה.
נופש בדירת מגורים
כל הדברים אמורים במי שהולך להתארח בצימר או במלון שדינם כדין פונדק, אבל אדם ששוכר דירה, זה כבר שונה, ויש כאלו הולכים לטבריה ושוכרים דירה והיא לא פונדק, אלא דירת מגורים (שמשפחות בטבריה ובצפת עוזבים את הבית לשלשה שבועות ומשכירים את ביתם ב1000 שקל ללילה, וזה משתלם להם, הם הולכים להורים להתארח, או אפי' אם יבואו לב''ב וישכירו דירה לכמה שבועות, זה יעלה להם גרושים). אותה דירה זה לא כדין פונדק, אלא כדין סתם דירה בא''י שחייב בה במזוזה תוך שלושים יום. ולכן אם בעה''ב כשר, אין בעיה ויכול לסמוך על המזוזות שבביתו, אבל אם שוכר מאדם בעייתי שבקושי על עצמו סומך ויכול להיות שקנה מזוזה על נייר צילום ולא על קלף, זה בעיה, וצריך לבדוק את המזוזה בכניסה לבית וגם את כל החדרים שבבית, וע''כ לא כדאי להסתבך עם זה ולא לשכור מאנשים כאלו דירת מגורים, אא''כ זה צימר לארוח בלבד, ובכך יש לו דין פונדק שפחות משלושים יום לא חייב במזוזה.
נופש אצל הדרוזים בירכא
לאחרונה שמענו שיש משפחות ששוכרים דירות בכפרים דרוזים שבארץ ישראל כגון בירכא וכדו'. לכאורה היא בבעלות גוי ויהיה פטור ממזוזה, שהרי אומר הרמ''א (בסימן רפו') שאפילו שותפות של גוי פוטרת ממזוזה, כיון שכתוב בה ''למען ירבו ימיכם וימי בניכם'' והגוי לא צריך אריכות ימים, ואפי' אם יש חלק יהודי בבית, אינו חייב במזוזה.
חיוב מזוזה בדירות שכורות
ולכאורה היינו אומרים דה''ה בבתי אירוח של הגויים שהמקום שייך להם ולא חייב במזוזה. אלא שמכיון שאם נאמר ששכירות קונה יתחייב במזוזה, שהבית נהפך לבית ישראל. ולכן מי שלא שוכר שם צימר, אלא נוסע לשם להתארח בדירות שלהם, אסור לו לשהות בבית בלא מזוזה, ואם רוצה בכל אופן לשכור מהם, צריך לשים מזוזה בכל החדרים שבבית, וכשיוצא משם יוציא את המזוזות.
בישולי עכו''ם בבתי מלון
לא סגי בהדלקת האש ע''י ישראל
אדם שנוסע לנפוש בבית מלון כשר, צריך לבדוק טוב שאין שם בישולי גוים. שהרי הרמ''א והשו''ע נחלקו במקום שהגוי מבשל את האוכל האם סגי בכך שהישראל ידליק את האש ויחשב המאכל לבישול יהודי או לא יועיל. (בפת לכו''ע סגי בהדלקת האש ע''י הישראל, ואם הישראל הדליק התנור יכול הגוי לאפות בתנור לחמים לאחמ''כ ויחשב הפת כפת ישראל).
שתי אופנים לבישול עכו''ם
אבל גבי בישול אומר השו''ע שצריך מעשה חשוב, ולא יועיל רק הדלקת האש ע''י הישראל. ומעשה חשוב הכוונה או שהבישול ממש ע''י ישראל וזה פשוט. או שהגוי ישים את הסיר על הכיריים בזמן שהאש כבויה ולאחמ''כ יבוא הישראל וידליק את האש. או אפשר שהאש כבר דלוקה אלא שהישראל יניח את הסיר ע''ג האש. אבל אם הישראל הדליק את האש ורק לאחמ''כ הגוי מניח את הסיר על האש הדלוקה, לא יועיל. וכן מצוי שהגוי מטגן שניצלים, המשגיח מדליק את האש, והגוי מטגן, לוקח שניצלים
ומטגן על האש הדלוקה, ולאחמ''כ מוציא השניצלים ושם עוד אחרים על אותה האש עד שגומר לטגן את כל השניצלים, כל השניצלים נחשבים לבישולי עכו''ם.
פועל גוי
אמנם מרן הרב עובדיה זיע''א כתב בשו''ת יחוה דעת אומר שאם הגוי הוא פועל שלי ומבשל בשבילי, לא נאמר איסור בישולי גוים. והסברא בזה מובנת שהרי כל האיסור שלא לאכול בישולי עכו''ם זה כדי שלא יעשה הגוי טובה לישראל ועל ידי כן יהיה קירבה בין הגוי ליהודי ויבואו לנישואין ביחד. ולכן אם הגוי לא עושה טובה לישראל אלא בשכר, שהוא פועל שלו, לא שייך חשש.
בית מלון כבית ישראל
וכן יש סברא בתוס' להתיר שהרי כל האיסור זה דווקא כשהבישול בבית הגוי, אבל אם הבישול בבית ישראל לא נאמר איסור בישולי גוים. ואם כן בתי מלון שהם בבעלות יהודי לא שייך האיסור דהוי בבית הישראל. וע''כ יש צירוף של ס''ס להקל, אלא שכ''ז בדיעבד אבל לכתחילה אין לסמוך על זה, שהרי כל היתרים אלו זה סברא יחידאה ולכן לא כדאי לסמוך על דיעבד. וכ''כ בשו''ת יחוה דעת שם דכל זה רק בדיעבד.
לדרוש ולברר על איסורי עכו''ם
וע''כ אדם שהולך למלון צריך לבדוק טוב קודם את ההכשר שלא יכשל באיסור בישולי עכו''ם לדעת הספרדים. וחבל שישלם הון רב על המלון, ויאכל בדיעבד את הארוחות במלון, וע''כ יברר קודם מה עושים במטבח, וכשתהיה כזו דרישה מהאורחים המצב ישתנה. שהרי ע''פ רוב האורחים הם ספרדים, ורק ההכשרים ע''י אשכנזים וחבל שלא מבקשים הכשר על בישולי עכו''ם לפי הספרדים.
נטילת ידיים בחדר האמבטיה
שירותים ואמבטיה מחוברים
עוד בעיה הנפוצה ברוב הבתי מלון שהשירותים והאמבטיה הם בחדר אחד ולא בחדרים נפרדים. באותו חדר יש גם את הכיור לנטילת ידיים. ונראה שא''א ליטול שם ידיים לא בבוקר ולא לפני אכילת פת, שהרי המקום הוא מקום טומאה וכיצד יטול ידיו.
יכסה האסלה במגבת
פעם שמעתי מאחי הגאון רבי משה לוי זצוק''ל פתרון לאלו שמתארחים במקומות כאלה. שהרי מכיון שזה אינו חדר המיוחד לשירותים בלבד, ששם הטומאה יותר גדולה וכל מי שנכנס לשם חייב ליטול ידיו, אלא זה חדר שיש בו כמה יעודים גם שירותים, גם אמבטיה וגם כיור לנטילת ידיים, וא''כ הטומאה בחדר היא פחותה. וע''כ אם יקח מגבת ויכסה את האסלה באופן שלא נראית לעין, יהיה דינה כדין צואה בעששית שאפשר להתפלל כנגדה, והוי כמאן דליתא. ומה שנשאר לנו מגולה זה האמבטיה ולכן א''א לברך שם, דבמקום שעומדים ערומים אי אפשר לברך, אבל ליטול ידיו אפשר, ויברך על הנטילה בחוץ. אבל אותו כיסוי שנמצא על האסלה, לא יועיל. ואע''פ שיש שאמרו שכיסוי זה יועיל, קשה לומר כן כיון שהאסלה נראית לעין, והכי טוב לשים מגבת ובכך השירותים כמאן דליתא, ויכול ליטול ידיו.
וילון לא יועיל
יש מקומות שעשו וילון לשירותים ולאמבטיה יחד, ושניהם אינם נראים לעין בשעת נטילת הידיים, אולם באמת לא סגי בכך ואסור ליטול שם ידיים. דוילון לא מחשיב את השירותים כמכוסים, אלא דינו כמחיצה, ומחיצה שנעה ונדה, לאו שמיה מחיצה.
צורת הפתח תועיל
למי שיש בבית שירותים, אמבטיה ונטילת ידיים באותו חדר, יכול לעשות באופן אחר, שישים שני לייסטים משני צידי השירותים על הקיר בגובה 10 טפחים, ועליהם ישים משקוף דק ובכך יעשה צורת הפתח, ועל ידי זה השירותים נחשב לחדר בנפרד, ויכול ליטול שם ידיים, ואם יעשה גם צורת הפתח לאמבטיה ובשאר המקום שנשאר על יד הכיור לא עומדים ערומים אפשר אפילו לברך שם. אבל בדרך כלל מתלבשים בכל שטח האמבטיה ולכן יברך רק בחוץ.
להורדת כל העלונים של הרב בקבצי PDF לחצו כאן >>
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות