אחיי המפגינים, קשה לנו לגלות אמפתיה לסבלכם // שלומי גיל

מכתב פתוח לאחיי המפגינים, מתנגדי הרפורמה:

כן זה כואב לחטוף מכתזית לראש או לרגל. כואב מאד.

כואב גם לחטוף אלה לראש או להידרס מתחת לסוס שועט.

מאד כואב.

אני באמת מבין אתכם.

אתם נלחמים על משהו שאתם מאמינים בו, בטוחים שהמאבק שלכם הכי נכון בעולם, וכיאה למדינות דמוקרטיות - זו לגמרי זכותכם.

אבל.

אתם מצפים לאמפתיה מצידם של כל השאר. מדי יום מתפרסמים סרטונים על מפגינה שהוטחה אל גדר, על מפגין שהושלך לרצפה כששוטר רוכן מעליו באלימות.

ואתם צועקים וזועמים. ובצדק.

אבל שכחתם רק פרט קטן אחד:

את המציאות הזו, החרדים חיים כבר עשרות שנים. גם המתנחלים. גם האתיופים. גם אנשי ימין שיוצאים להפגין על מה שכואב להם.

ואבהיר: אף אחד לא שמח לאיד. חלילה. אבל קצת קשה לגלות אמפתיה כלפי ציבור שבמשך שנים שתק שתיקה רועמת כשכל השאר חטפו.

קשה מאד מאד.

בירושלים מסתובבים מאות אנשים עם שברים בגוף ועוד אלפים רבים עם שברים בנפש. ילדים חרדים חווים אלימות משטרתית פי מאה יותר חמורה מזו המופנית כלפיכם, כמעט על בסיס יומי.

ילדים חרדים מוכים פה עד זוב דם במשך שנים רבות. חרדים חוטפים זרנוקים ממכתז בלי שום אבחנה. אגב, לא רק אלו שנמצאים במקרה או שלא במקרה במקום ההפגנה. גם דיירים שמתגוררים בסמיכות, חטפו פעמים רבות בואש מסריח לתוך הסלון. אין לכם באמת מושג איך זה לחיות שבוע ימים בבית ששוטר מילא אותו בבואש.

דמיינו לעצמכם מציאות בה ילדים קמים בבוקר לבית ספר, כשאבא עם פציעות פיזיות והבית מלא בריח בואש. ילד שרואה שוטר ורועד מפחד שיחטוף אלה. ילדים וגם מבוגרים, שמרטיבים בלילה במיטה, מטראומות שנתקלו בהם בהפגנות.

אז אצלנו זה קורה. כבר שנים.

ואתם שתקתם. כשאנחנו חטפנו מים, אתם מילאתם פיותיכם מים.

אתם מפגינים על עקרונות, וחרדים מפגינים על עקרונות. אבל בעוד חרדים סופגים אלימות מטורפת כבר המון שנים - אתם מגלים עכשיו אלימות מינורית יחסית, ומתפלאים איך כולם מסביב שותקים.

ונקודה נוספת: המכות שאנחנו חוטפים, מעולם לא פתחו מהדורות. צבא של עיתונאים לא מלווה שום הפגנה של חרדים. למה? כי לא באמת אכפת לכם. במשך שנים נתתם לנו להבין שהדם שלכם כחול יותר.

יותר מכל זכורה לי סיטואציה, בה עמדו שני חרדים מבוגרים בכניסה לירושלים. הם ככל הנראה ירדו מאוטובוס, בדרכם הביתה.
ואז הופיעה מכתזית וירתה עליהם מים בכינון ישיר. הם התמלאו עד לשד עצמותיהם מים סרוחים, ספגו מכות אבל נורא מזה, הם נאלצו להתמודד עם בושה נוראית: הפאה שלראש האישה החרדית עפה מעוצמת זרנוק המים.

שניות ארוכות חלפו עד שהצליחה לכסות שוב את ראשה. עבור אישה חרדית, אין מאורע טראומתי מזה.

הזוג הזה הלך הביתה עם כאבים פיזיים ונפשיים, כאשר אלו הנפשיים לא יימחו לעולם.

למישהו מכם היה אכפת? זה פתח מהדורת חדשות כלשהי במדינה? צעקתם נגד העוול הנוראי הזה?

איגוד רופאי ישראל שיגר השבוע מכתב למפכ״ל בדרישה להפסיק את הפעלת המכתזית מסיבות של פגיעה פיזית במפגינים. אנחנו כמובן לא זכינו אף פעם למכתב כזה. שום רופא לא טרח לצעוק את צעקתנו, צעקת הפגועים והחלשים, שסוחבים איתם פציעות בגוף ובנפש לשנים קדימה.

אז אנחנו באמת מצטערים על כל פגיעה, אבל נסו להבין למה קשה לנו, מאד קשה לנו, לגלות אמפתיה כלפי אלו שעשרות שנים שתקו כשכולנו סבלנו.

והלוואי, ומכאן יילמד הלקח לעתיד: אלימות משטרתית היא פשע. פשע כלפי האדם הנפגע ופשע כלפי כל הסביבה שלו. ואתם, תצעקו כשהחרדי והמתנחל, הימני והאתיופי, חוטפים מכתז.

אנחנו מצידנו נשתדל להביע אמפתיה לסבל שלכם. זה קשה מאד, אבל ננסה. כי אנשים אחים אנחנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!