את סרטון האולפנה הקפדתי שלא לראות / ידידיה מאיר

1. לא ראיתי את הסרטון של אולפנת חורב. כשאמרתי את זה לאנשים בתחילת השבוע הם לא האמינו לי. כשאני אומר את זה בסוף השבוע, ייקח להם שנייה להיזכר על מה אני מדבר.

וזאת בדיוק הסיבה לכך שלא צפיתי בסרטון. אני לא אוהב להיות חלק מטרנד חולף. ובטח שלא אוהב להיות חלק מטרנד מהונדס. כלומר, טרנד שמישהו יצר בציניות. וברור שהסערה המטורפת והמגוחכת סביב חורב (ראש הממשלה אשכרה הוציא גינוי רשמי לסרטון הכתרה של אולפנה!) עונה להגדרה הזאת.

אבל זאת רק סיבה אחת מדוע לא צפיתי בסרטון. הסיבה השנייה היא שראיתי מי מנסה לחולל את הסערה. מי מנסה לזעזע. עיתונאים ופוליטיקאים שבכל השנה מסיתים נגד הציונות הדתית ונגד החרדים (ונגד המזרחים שעכשיו הם פתאום כה קנאים לכבודם), במילים הכי קשות. והם עושים את זה לא בסרטון פורים אלא בכתבות טלוויזיה, בתחקירים, בדיווחים מלאי פאתוס. ופתאום עכשיו הם מזדעזעים לי מ"מופע הגזענות באולפנה". מצטער, לא מסכים להזדעזע. אני לא חלק מהמשחק הצבוע שלכם.

אגב, לא ראיתי סערה שמתקרבת לסדר הגודל הזה כשחבר הכנסת (!) בועז ביסמוט סולק (!) מטקס יום השואה (!) בבית כנסת (!). רק לדמיין מה היה קורה במדינה אם זה היה, למשל, חבר הכנסת חילי טרופר. אמור לי מה מזעזע אותך, ואומר לך אם גם לי מתחשק להזדעזע.

2. והייתה עוד קבוצה שנטלה חלק פעיל בליבוי ה"זעזוע" השבוע. היא תמיד פעילה מאוד במקרים מהסוג הזה. כותבים שגדלו במגזר וחונכו בו, ומאז לא מפספסים אף הזדמנות להשמיץ את מוסדותיו הנפלאים בבמות התקשורתיות שלהם. לא להתבלבל: מה שמפריע להם זה לא סרטון הפורים של אולפנת חורב. מה שמפריע להם זה אולפנת חורב. או אם נלך קצת אחורה: מה שמפריע להם זה לא תיעוד כזה או אחר של ציטוט לא פוליטיקלי קורקט שתחקירן מצא בשיעור של רב ממכינת עלי. מה שמפריע להם זה מכינת עלי. הם לא יפספסו אף תקלה מקומית כדי לצאת בענק נגד כל השיטה. ולא משנה אם מדובר ב"סערה" שקשורה לאיזה בית ספר בחמ"ד, להצגה בשבת ארגון, לישיבה תיכונית, לשירות הלאומי, לישיבת הסדר או לגרעין תורני. מי ייתן לי חרד"לניק ואנשכנו כחמור.

הסיבה השלישית והאחרונה שבגללה סירבתי ליטול חלק בעליהום על בנות הסרטון של חורב היא סיבה אישית. אני לא אובייקטיבי לגבי יוצרי סרטוני והצגות פורים באשר הם. כתלמיד ישיבה בינוני, ששניות התהילה היחידות שלו בכל השנה, ורגעי האושר והסיפוק שלו, היו קשורים בסרטוני פורים, קשה לי לבקר את אחיי או אחיותיי ליצירה הפורימית, לא משנה מה רמתה.

‏3. ולמרות של ראיתי את הסרטון המדובר, מהתגובות עליו היה בלתי אפשרי לחמוק, אפילו שממש ניסיתי. לית אתר פנוי מיניה. וכמה מבאס להיווכח שוב ושוב באיזו קלות אפשר לגרום למגזר שלם להיכנס למגננה ולחשבון נפש נוקב.

על מה, ריבונו של עולם, אתם מתנצלים ככה? על זה שלפני ארבעים שנה בישיבות בני עקיבא לא היה נוסח עדות המזרח בימים הנוראים? נו בסדר, את עולם הישיבות הציוני־דתי הקימו אנשים שהגיעו מפולין וליטא. אבל מי לומד בישיבות האלה היום? מי מלמד? מי עומד בראשן היום? אין לי כוח אפילו להתחיל למנות שמות של ראשי ישיבות חשובים כמו הרב אלגזי, הרב זיני, הרב תורג'מן, הרב סבתו (כפול 2), הרב גיגי, הרב ששון. באמת, הרשימה עוד כל כך ארוכה. גם באולפנות. היום הציונות הדתית, על שלל מוסדותיה, היא המגזר הכי מגוון, הכי באינטגרציה, הכי לא גזעני. וזה עוד בלי שדיברנו על הנישואין בין העדות בתוך המגזר.

איש התקשורת אריאל פלקסין סיכם בחריפות את תגובות המגזר ל"סערה": "כל הפייסבוק שלי מפוצץ בבכי, נהי, מניפסטים וקריעות חולצה של סרוגים מתנצלים ומתייפחים שעושים תחרות מי עצוב יותר ומתבייש יותר בסערה הנוכחית. מה שהמגזר הזה צריך זאת סטירה יפה שתנער ממנו את הצורך המותנה והרפלקסיבי לקפוץ דרך חישוקים בוערים בכל פעם שעושים עליו ספין – בתקווה לטיפונת הכרה ומחיאות כפיים. ליטרלי, המגזר היחיד בכל תולדות מדינת ישראל שעסוק כל החיים שלו בלהתנצל ולנסות להסביר שהוא בסדר כל פעם שמישהו משלו עושה משהו רע. היחיד. תתבגרו ותפנימו שההתנצלויות וההכאות המטופשות שלכם על חטא שבכלל לא עשיתם – לא מעניינות אף אחד. אם לא היה סרטון הכתרה הם היו מוצאים אתכם על משהו אחר. או שפשוט ממציאים כרגיל. איזה מגזר מעייף ולוזר, זה לא נורמלי".

4. בלוויה של לוסי די הי"ד בכפר עציון סיפר בעלה לואי על תובנות וכללי חיים שליוו אותם. בין היתר: "חמש על חמש". מה אומר המוטו הזה? "אין צורך לכעוס יותר מדי זמן. אם בעוד חמש שנים העניין הזה, שברגע זה מסעיר אתכם מאוד, לא ישנה לכם - אז לא מגיע לזה יותר מחמש דקות מזמנכם היום". אני לוקח את הטיפ המצוין הזה מסערות החיים לסערות תקשורתיות: אם בעוד חמישה ימים התקשורת כבר תעבור לסערה הבאה - לא שווה להקדיש לזה יותר מחמש שניות.

כדאי לכם לזכור את זה, כי לכו תדעו אם אתם, או המוסד שבו הילדים שלכם לומדים, הוא לא מוקד ה"סערה" הבאה.

5. ומכאן לעניין אחר לגמרי: הסופר מאיר שלו הלך לעולמו. העיתון 'ידיעות אחרונות', שבו כתב שלו החל משנת 91' ועד ימים ספורים לפני פטירתו, עשה לו מחווה מרגשת. בעמוד הלפני אחרון של המוסף לשבת, המקום הקבוע של הטור שלו בעשרות השנים האחרונות, התפרסם עמוד שלם ריק, כשלמעלה מתנוסס רק הלוגו הקבוע עם השם מאיר שלו. עטו נדם.

זאת אולי הפעם הראשונה שאני יכול לומר שהתחברתי לעמוד של מאיר שלו. כי כשהופיע בו טקסט זה היה קצת פחות מרגש ונוגע ללב. לפני הרבה שנים, כשפגשתי אותו (פעם הייתי שכן שלו למוסף, עם המדור הסאטירי 'אפעס'), אמרתי לו שתמיד נדמה לי שיש שני מאיר שלוים שאינם קשורים זה לזה: מאיר שלו עם הכתיבה הספרותית המופלאה על נהלל ועל העמק ועל ההתיישבות של פעם, ועל הכינה נחמה גם, ומאיר שלו עם הכתיבה הפוליטית הארסית נגד הליכודניקים נגד החרדים ובעיקר נגד הציונות הדתית (אח, כואב הלב בשבילו שהוא לא זכה לראות את הסרטון של אולפנת חורב...).

6. אבל שימו לב לדברים הבאים של שלו. הם מופיעים בספר שיחות שיצא לפני 15 שנה, במלאות 60 שנה למדינת ישראל. נתקלתי בספר הזה לגמרי במקרה בערב פסח, והופתעתי לגלות עד כמה הוא רלוונטי גם ליום העצמאות ה־75 למדינה. הוא נקרא 'ישראל לאן – 18 שיחות עם האישים שמעצבים את פני המדינה' (ידיעות ספרים). בגב הספר נכתב כך: "כמה שנים עוד תשרוד מדינת ישראל? האם ניתן לשמר את אופייה היהודי לאורך זמן? באילו תנאים תחדל החברה הישראלית להיות דמוקרטית?". נשמע מוכר, אה?

גם שמות המרואיינים יהיו לכם מוכרים, אני חושב. המרואיין הראשון הוא אהרן ברק. הוא מדבר על מערכת המשפט כמובן. ואחריו אהוד ברק. ואז בנימין נתניהו. ואריה דרעי. ואסא כשר. ואחמד טיבי. וישראל אומן. בקיצור, חלק גדול מהאישים שבספר בן ה־15 עדיין ממשיכים לעצב בדרכם, או לנסות לעצב בדרכם, את המדינה. והאמת שגם מי שכתב את הספר משפיע, בדרכו המעניינת, על מדינת ישראל בימים אלה: ניר חפץ (לצד גדי בלום).

7. בפרק על התרבות במדינת ישראל המרואיין הוא מאיר שלו. "כשהתחלתי את לימודיי בכיתה א' בירושלים", הוא מספר, "אמא שלי עזרה לי לסדר את הילקוט ובדקה שאני לבוש טוב ליום הלימודים הראשון בחיי. ואז היא אמרה לי ככה: הם בוודאי ישאלו כל אחד בכיתה מי הוא, מה הוא ומאיפה הוא. אתה תגיד: 'אני בן איכרים מנהלל'. וככה אמרתי בגאווה אדירה, וזה עשה רושם עז".

אבל הימים השתנו במדינה. להיות בן איכרים מנהלל זה כבר לא כזה נחשב. וגם להיות סופר ואיש רוח זה כבר לא מה שהיה. ובדיוק על הנקודה הזאת מבקשים לשוחח איתו מחברי הספר. "אינך חש שבעשור האחרון יש לסופרים השפעה הולכת ופוחתת על ערכי החברה הישראלית, גם בנושאים שאינם קשורים לפוליטיקה? מעמד התרבות, למשל, לא ירד?" שואלים גדי בלום וניר חפץ (הפעם בתפקיד החוקר).

"פה אנחנו עוברים לנושא שהוא בעיניי מעניין וחשוב הרבה יותר", עונה שלו. "יש בהחלט ירידה גדולה במעמד של התרבות, של החינוך, של ההשכלה, של המחקר, של מעמד האינטלקטואל, של המורה ושל התלמיד בחברה הישראלית. אני רואה כמה אשמים. האשם האחד הוא אשם אובייקטיבי שפועל בכל העולם המערבי וקשה מאוד להתחרות בו. ואני מתכוון לערוצים נוספים של התעסקות בידורית ושל פנאי. האינטרנט, הטלוויזיה והעיתונות למיניה, האלקטרונית והמודפסת. הרבה פעמים כשבני גילי מתלוננים בפניי שאנחנו קראנו הרבה כשהיינו נערים, ואילו הבנים שלנו קוראים הרבה פחות, אני אומר שזה לא רק משום שאנחנו היינו כל כך תרבותיים, אלא גם משום שלא היו לנו אפיקים אחרים של בילוי זמן. אתה לא יכול להפנות כאן אצבעות מאשימות, זה דומה לאשמה על כך שאנחנו עולים במשקל יותר מאשר בדורות קודמים. יש יותר אוכל וממתקים מסוגים שונים וזה קורה מאליו".

8. טוב, בשביל לתת את האבחנה הזאת על הדרדרות התרבות הישראלית לא צריך להיות מאיר שלו. גם לא יהונתן גפן. אבל כאן מגיעה האבחנה הבאה: "החברה הישראלית, במודע וביודעין ובטיפשות, החליטה שתרבות, חינוך, מחקר והשכלה לא מעניינים אותה. והממשלה משתפת פעולה עם המגמה הזאת. כבר שנים אני כותב באופן סדיר על כך שבכל פעם שחוזרים לישראל התלמידים המצטיינים שזוכים במדליות זהב (שהולכות ופוחתות) במתמטיקה ובפיזיקה, באולימפיאדות של תלמידי תיכון בנושאים האלה - ראשי הממשלה אולמרט, ברק ונתניהו לא מצלצלים למאמן ומזמינים את המדליסטים אליהם הביתה. לעומת זאת כך הם עושים לכל מי שזוכה באיזה תואר בכדורגל או בכדורסל, או לבחור שזכה עכשיו במדליית ארד בשייט הגלשנים באולימפיאדה. הנשיא יתקשר אליו, ראש הממשלה יתקשר אליו. שלושה שבועות לפניו חזרו לארץ שתי מדליות זהב, שתי מדליות כסף ומדליית ארד במתמטיקה, אבל איש לא שמע על הזוכים, איש לא דיבר איתם והם לא מקבלים כסף. בכסף שמשקיעים בבחור שעומד על קרש בלב הים ומתנדנד על הגלים היה אפשר להחזיק ולאמן עוד עשרה גאונים במתמטיקה".

9. וואו. "בחור שעומד על קרש בלב הים ומתנדנד על הגלים". רק לדמיין מה היה קורה אם איזה רב חשוב היה מדבר בבוז כזה על גל פרידמן או על שחר צוברי, אחרי הגאווה הישראלית האדירה בעקבות הזכייה באולימפיאדה. אבל חכו. זה לא נגמר כאן. "בעניין הזה דעתי נחרצת מאוד", אומר שלו. "אחד החטאים הנוראים שהחברה הישראלית עשתה הוא להינתק ממסורת יהודית ארוכה ומוכחת של העלאת התלמיד, המורה, החוקר, וההשכלה בכלל, על ראש שאיפותינו. לא משנה אם זה בתחום התורני או בכל תחום אחר, אלה היו תמיד חוד החנית של הקיום היהודי. כל קהילה בגולה דאגה לפרנס את רבניה, לעזור לתלמידיה, להלל את המצוינים שבהם, לראות בהם מופת. כל גביר בעל ממון היה גאה מאוד לחתן את הבת העשירה שלו עם בן עניים שהיה עילוי בתורה. התפיסה הזו חדלה להתקיים בחברה הישראלית".

אתה יכול לסמן מתי הפסיקה החברה הישראלית להלל את תלמידיה המצוינים?

"יש לזה כמה שורשים מעניינים. בזמנו בתקופת ההשכלה בגולה, כשהמשכילים החליטו לנטוש את החיידר והישיבה ולעבור להשכלה כללית, הם אימצו את התפיסה שהחינוך וההשכלה מעל הכול, ואמרו לעצמם שהם רק משנים כיוון ונושאים. מאוחר יותר בראשית הציונות, בעיקר בתקופת העלייה השנייה והשלישית, התחילו להישמע דיבורים בזכות הנוער הבריא, החייל, הלוחם. שיבחו את העבודה העברית ודחקו לשוליים את המשכילים. המילה 'אינטליגנט' הפכה להיות מילת גנאי... זו הייתה תפיסה חברתית: אנחנו רוצים את הנוער שלנו שזוף ורחב כתפיים, מעיק על המחרשה שפולחת את התלם. אנחנו לא רוצים לראות אותו כפוף על גווילים באוהלה של תורה. זה חלק משלילת הגולה, התפיסה הזו, והיא חלחלה לתחומים אחרים. אבל האנשים האלה לפחות תבעו הגשמה בתחומים אחרים. היום אנחנו לא תובעים הגשמה בשום תחום".

אבל גם אחרי העלייה השנייה והשלישית, כשקמה המדינה, פעלו פה מנהיגים שהיו אנשי ספר ושימשו דוגמה, כמו ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון.

"בהחלט היו אנשי ספר, אבל הייתה תפיסה בחברה שאנחנו רוצים לראות את החבר'ה השזופים והחזקים, מייצגי היהודי החדש, ולא רוצים לראות את הבחור עם המשקפיים העבים והעור החיוור. באותם ימים היללנו אנשי צבא וחקלאים. היום ההתיישבות העובדת שוב לא נמצאת במעמד שהיה לה בעבר בתרבות הישראלית. נהלל, עין חרוד, דגניה ועמק יזרעאל כבר לא מהווים את חוד החנית של החברה הישראלית. גם אנשי הצבא הם לא כאלה, אבל לצערי האקדמיה והחינוך ובתי הספר והמורים והתלמידים לא שבו לתפוס את המקום הזה".

מי תפס את המקום של היהודי השזוף, החזק והבריא בחברה הישראלית?

"את המקום המוערך מבחינת החברה הישראלית תפסו היום אנשים עשירים, מצליחנים מבחינה כלכלית, אנשי בידור, 'כוכב נולד', מדורי רכילות, דוגמניות, כדורגלנים, ידוענים וכדומה, ובאותם תחומים בעלי ערך נוצר ריק".

10. קראתי את הדברים של שלו, והם לא עוזבים אותי. נדמה לי שפה הכלל "חמש על חמש" רק מחייב אותנו לעסוק יותר בבעיה ובשורשים שלה. הדברים יהיו רלוונטיים בעוד חמש שנים, ועוד יותר רלוונטיים בעוד חמישים שנה. לכן כדאי להשקיע בהם כעת הרבה יותר מחמש דקות.

***

מזל טוב, אהוד

הלוואי שחגיגות ה־70 של אהוד בנאי לא יסתיימו לעד. שתחנות הרדיו ימשיכו לשדר שוב ושוב את שיריו, לאחל לו איחולים, להשמיע את קולו היחודי, להביא את הרוח הטובה שלו. בין כל התוכניות והפרויקטים המיוחדים בלט ריאיון שלו בחול המועד פסח בגלי צה"ל. במשך שעתיים הוא סיפר לאודיה קורן ולנתן דטנר על תחנות חייו. שני רגעים ריגשו אותי במיוחד.

***

הראשון הוא הרגע שבו החליט לעבור ממסורתיות לא מחייבת לשמירת תורה ומצוות. "עניינים של אמונה תמיד העסיקו אותי", הוא סיפר, "מאוד עניין אותי הדבר הזה. ועם השנים, מעבר לזה שהייתה מסורתיות כזו ספרדית נעימה בבית, התחלתי לחקור את העניין היהודי. ואני אגיד בכנות: הטריד אותי שאני קורא בתורה – ואהבתי מאוד לקרוא בתורה, ואולי גם זה בזכות אבא שלי... וגם שירים כמו 'עיר מקלט' זה מושג תנ"כי, 'עגל הזהב' זה מושג תנ"כי, תמיד הייתה לי הרגשה שהמקורות האלה מביאים לי השראה – ואז אני קורא בתורה, ושאלתי את עצמי: למה הגענו דווקא לכאן, לארץ ישראל, אחרי כל שנות הגלות האלה? בגלל שאבות אבותינו שמרו על הזהות היהודית בכל מקום שבו הם היו. אבותיי בפרס ואבותיכם מאיפה שהם היו באירופה. ואז קם כאן דור שבעצם פירק את עצמו מהמטען הזה והקים את המדינה. ואני מאוד מאוד אוהב ומעריך את הדור של החלוצים, אבל אז, כשקראתי בתורה, ראיתי: 'יאללה, יש כאן חוזה'. לאיפה שאני אלך, החוזה הזה על המקום הזה הוא הסיבה שאנחנו כאן. אם לא הייתה לנו תורה לא היינו מגיעים לפה. היינו הולכים לאוגנדה או לכל מקום אחר או בכלל אולי לא היינו נשארים כעם. ושם כתוב בפירוש שצריך לעשות ככה וככה וככה. ובעיקר העניין של שמירת שבת. זה מאוד הטריד אותי. כאילו, אתה רוצה לחיות בארץ ישראל? אז אתה צריך לדעת שלמקום הזה יש תנאים, ואחד מהם הוא העניין של שבת. והטריד אותי שאני מופיע בשבתות, והרגשתי כמה שנים שאני מזייף איזה משהו. שאני משקר את עצמי בדבר הזה...

"אני לא מבקש כלום מאף אחד, רק מספר על תהליך שאני עברתי. שאלת אותי... ואז התחלתי לשמור שבת. השבת הייתה כמו איזה מין פתח שפתח לי מקום של הרבה הרבה - איך אני אגיד? - מרחב רוחני מאוד מאוד גדול, כל העושר הזה של ספרות יהודית, פילוסופיה יהודית. וגם מצאתי שהדבר הזה, איך שתקרא לו - ההתחזקות או החזרה בתשובה או מה שלא יהיה - פתח אותי. לא סגר אותי".

***

הרגע השני קרה הרבה קודם בחייו של בנאי. מתברר שכבר בהיותו ילד הוא התחיל לכתוב לעצמו מחשבות ושירים. והנה השיר הראשון שכתב במחברת. בראש הדף הוא כתב בכתב יד תאריך: "גבעתיים, ו' באב תשכ"ה 4.8.65". כלומר, בהיותו בן 12:

"איני רוצה להידמות לגדולי סופרי עולם / ואף איני רוצה להיות משורר גדול ומדופלם / אלא בשורות אלה במחברת צנועה / ברצוני לבטא רחשי לב / של נער בעל קורטוב של חורז / לכתוב שיר עצוב / ושיר עולז / על יפי הטבע / ויפי האדם / והשירים יישארו לזיכרון עולם / אם באיזה בית או שורה טעות תהיה / איתכם הסליחה / יען כי נחפז אני בכתיבה / ואנא אל תקטרגו עליי רעה / מי ייתן וזיק המשורר שבי יוצת / ואז אכתוב להנאת זקן וטף / ולהנאתי עצמי".

***

3 מזל טוב, אהוד בנאי. שזיק המשורר שלך ימשיך להאיר את חיינו. שתמשיך להגשים, בדיוק מופלא כזה, את החלומות הצנועים של ילדותך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!