סיפור בלהות: כך נמלטה העיתונאית מפוטין בסיוע הכוכבים

עורכת טלוויזיה רוסית שקטעה שידור חי כדי לקרוא תיגר על וולדימיר פוטין בגין מלחמתו העקובה מדם באוקראינה, נמלטה בבריחה נועזת מרוסיה לצרפת. מרינה אובסיאניקובה, בת 44, ילידת אוקראינה, עלתה לכותרות לפני שנה כשעמדה מול מצלמות הערוץ הראשון עם שלט שעליו נכתב: "אין מלחמה. תפסיק את המלחמה. אל תאמין לתעמולה. רוסים נגד מלחמה".

היא הוכנסה לרשימה האדומה של המדינה והושמה במעצר בית באוגוסט ביחס לתקרית אחרת כשהיא החזיקה כרזה עם הכיתוב "העריץ רוצח וחייליו פשיסטים. המשטר הרוסי האשים אותה בהפצת חדשות מזויפות על הכוחות המזוינים של רוסיה, "פשע" שבגינו היא היתה עלולה להישפט ל-10 שנים במושבת עונשין רוסית.

אבל במקום לחכות לפסק הדין הכמעט ודאי, מרינה ברחה ממולדתה עם בתה בבריחה נועזת לפריז. שניהם חיים כעת בבירת צרפת לאחר שהנשיא עמנואל מקרון נתן להם מקלט מדיני ואבטחה מסביב לשעון.

בשיחה מפריז עם ה'דיילי מייל' היא אמרה: "אני יודעת טוב מדי מה יכול לקרות לאויבי הקרמלין. אבל יש יותר ויותר מאיתנו שמדברים בקול. פוטין לא יכול להשתיק את כולנו".

באוקטובר האחרון, היא החליטה לחתוך את האזיק האלקטרוני שלה עם חותך חוטים שהוחבא בתיק היד שלה, ויצאה למסע בריחה עם בתה ארישה, בת 11, כשהיא מחליפה מכונית שבע פעמים לפני שהגיעו לגבול. בזמן שהמתינה למשפט, היא הושמה במעצר בית ונאלצה לענוד את האזיק האלקטרוני המקושר לתחנות משטרה, הטלפונים והמחשבים שלה הוחרמו.

ההחלטה לברוח מרוסיה לא התקבלה בקלות ראש. היא אומרת שלעולם לא הייתה שוקלת לעזוב בלי בתה, אבל באוקטובר האחרון, ארישה ברחה מאביה ונסעה במונית לבית אמה. "ידעתי שאנחנו צריכים לנצל את ההזדמנות וללכת", היא אמרה.

הבריחה החשאית ביותר שלהם נרקמה על ידי ארגון הצדקה "כתבים ללא גבולות" תחת שם הקוד "אוולין". מרינה התבקשה לא לחשוף היכן חצתה את הגבול כדי להגן על אחרים.

היא עזבה בחצות ביום שישי בלילה אחד באוקטובר האחרון, יום שבו כוחות הביטחון של רוסיה פחות פעילים, "ידעתי שהם פחות ישימו לב מיד שהלכתי", היא אמרה. ברגע האחרון, כשהם עמדו במסדרון עם המזוודות ארוזות, הגיעה אמה. "היינו צריכים להסתיר את התיקים ולהודיע ​​לנהג שמחכה בחוץ לנסוע ולחכות מעבר לפינה".

"אמא שלי בהתה באזיק על הרגל שלי ואמרה לי שאני פושעת ושמגיע לי להיכנס לכלא. זה היה הרסני לשמוע אותה אומרת את זה. היא שטופת מוח לגמרי. היא גדלה בתקופה הסובייטית. היא מאמינה שאנשים בשלטון אומרים את האמת. ניסיתי לדבר איתה אבל היא יצאה וטרקה את הדלת".

לאחר שהלכה, רצו מרינה וארישה אל המכונית הממתינה עם התיקים שלהן. כמה קילומטרים בהמשך הדרך הן החליפו מכונית. זה היה בשלב שהיא עדיין ענדה את האזיק האלקטרוני שלה.

"הוצאתי את חותכי החוטים מהתיק שלי. היה קשה לחתוך את זה אבל אחרי כמה ניסיונות זה ירד. זרקתי את זה מחלון המכונית". גם האם וגם הבת נרדמו כשנסעו במהלך הלילה. למחרת, הן הגיעו לכפר שבו החליפו שוב מכוניות ונהגים, וטיפסו לתוך רכב שלקח אותן לבית כפרי אחר, לשם הגיע מדריך שייקח אותן לגבול.

בשלב מסוים, אחד מכלי הרכב הפך לחסר תועלת לאחר שנתקע בבוץ, והשניים נאלצו לצעוד קילומטרים על פני שדות ויערות מלאות מים, תוך שימוש בכוכבים כדי לנווט את דרכם לגבול מכיוון שלא הייתה להם קליטה סלולרית בטלפון. כשהן זחלו מתחת לגדרות תיל, הן נאלצו להשתטח ארצה בכמה מקרים כדי להתחמק מהזרקורים של שוטרי הגבול.

"מרחוק חיכו לנו פנסי מכונית אחרת" היא המשיכה לתאר. לאחר שהחליפו מכונית שוב, הן יצאו לדרך על פני שדה, אבל כשהמכונית קפצה למעלה ולמטה, תא המטען נפתח ואחד מתרמילים שלהן נפל החוצה. "עצרנו לקחת אותו, אבל המכונית הייתה תקועה בבוץ ולא זזה".

נהג המכונית של מרינה כיבה את הפנסים שלו ואמר לנוסעיו לרוץ בשביל. מרינה ידעה שבשלב מסוים הן יצטרכו לעבור ברגל את הגבול, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותה לשעות שלאחר מכן. "זה היה שחור לגמרי, השדה היה חרוש והמשכנו למעוד בתעלות, הייתי בטוחה שאחד מאיתנו ישבור רגל ולעולם לא נצא. זה היה כמו סרט אימה. לפעמים היו אורות והיינו צריכים להמשיך לזרוק את עצמנו למטה כדי לא להיראות. המדריך המשיך לצעוק עלי לכסות את הגרביים הלבנים שלי, ארישה בכתה והייתי צריכה להמשיך להאיץ בה".

"הייתי כל כך מותשת שהתחלתי לחשוב שעדיף לחזור ולעמוד בפני כניסה בכלא, לעשות את המסע הזה עם ילדה היה נורא לחלוטין", אמרה ל'דיילי מייל'. "לפעמים לא חשבתי שנצליח. אבל זה לא היה בטוח להישאר ברוסיה. השלטונות היו זורקים אותי לכלא. הם רצו להשמיד אותי". עוד אמרה: "אני יודעת טוב מדי מה יכול לקרות לאויבי הקרמלין. אבל יש יותר ויותר מאיתנו שמדברים. פוטין לא יכול להשתיק את כולנו".

לאחר מספר שעות, הן נכנסו ליער שם איש הקשר הבא שלהם סימן להם בפנס כדי להגיע אליו, הן זחלו דרך תיל, גררו את המזוודות שלהן. למרות שידעה שהיא כבר לא על אדמת רוסיה, עדיין לא ניתן היה לחוש הקלה. "ידעתי שבכל רגע אפשר למצוא אותנו ולהכריח אותנו לחזור".

הן המשיכו עם המדריך שלהן, ולבסוף הגיעו למכונית שלקחה אותן לבית בטוח בכפר, שם אישה מבוגרת עזרה להן ונתנה להן אוכל, לפני שהם שוב יצאו לדרך, הפעם ברכב אחר כשהן מגיעות לבית בטוח אחר. שם הן החליפו מכונית בפעם האחרונה, נסעו לתוך העיר, שם חיכו להם נציגי ארגון כתבים ללא גבולות.

מרינה וארישה זכו לאבטחה 24 שעות ביממה בשל מקרים בהם פוטין פגע באזרחים רוסים מחוץ לרוסיה, כולל הרעלת הסוכנים סרגיי ויוליה סקריפל ב-2018 בבריטניה, והריגת הסוכן אלכסנדר ליטוויננקו ב-2006 גם בבריטניה. אבל הן עדיין נאלצו להמשיך לנוע בעודם בפריז, כשהן מחליפות דירה אחר דירה מחשש לידו הארוכה של פוטין.

להחלטתה היו גם השלכות עצומות ביחס לחייה האישיים, אובדן חברים, ביתה, עבודתה ובני משפחה, כמו בנה קיריל, בן 17, שמסרב לדבר איתה. לאחר מחאותיה, בעלה לשעבר ואבי ילדיה הגישו בקשה למשמורת, בטענה שאינה כשירה לטפל בהם.

אמה שלה אמרה לה שהיא בושה למדינה שלה והפנתה לה עורף. כך גם בעלה לשעבר, בכיר בערוץ טלוויזיה פרו פוטין שאיתו היא נשארה ביחסים טובים עד שהתבטאה נגד הפלישה לאוקראינה.

היא מודה שהחלטותיה שינו את חייה, אך היא אומרת שהאובדן שלה לא קרוב כמו הסבל של העם האוקראיני. היא אמרה שהיא מקווה שבנה יראה יום אחד למה היא בחרה בהחלטות האלה, אני מקווה שיום אחד, כשפוטין ילך, אוכל לחבק את אמא שלי שוב", הוסיפה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!