משבר הרפורמה המשפטית: האם הציבור בעד הידברות?

הקרע שנפער בתוכנו בעקבות הרפורמה המשפטית, הולך ומעמיק. הצדדים אוחזים בעמדות בלתי מתפשרות ובכך נהנים מתחושה של טוהר מוסרי. אך כיצד תישפט התעקשותם אם יתברר שהובילה לעימות פנימי אלים ולפגיעה נוראה בפלא תקומתו הריבונית של העם היהודי? צו השעה מחייב את כולנו להפגין בגרות ואחריות ולהידבר במטרה להגיע לפשרה. ברור כשמש שההליך בוועדת החוקה, חוק ומשפט איננו מתרומם לכדי הדברות קשובה בין חלקי העם.

סקר שערך המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) מלמד כי 50% מהישראלים תומכים בהידברות על הרפורמה טרם קידומה, ובהם 42% ממצביעי סיעות הקואליציה(!) ו – 56% מהמצביעים לסיעות האופוזיציה. הם מבינים שבהעדר הידברות ממשית, מלחכות את שולי המחנה להבות מסוכנות.

אלו העובדות: 60% מהישראלים סבורים שקיים סיכוי (גבוה או מסוים) שהמאבק בין מתנגדי הרפורמה ותומכיה יתדרדר לאלימות. החשש הזה קיים בכל המחנות כולם, בשיעורים דומים, ואיננו תלוי השקפת עולם פוליטית, גיל, או רמת דתיות. רק פחות משליש מהישראלים (31%) חושבים שהסיכוי לכך נמוך או לא קיים. אם תפרוץ אלימות, חס וחלילה, אלו שמסרבים להידברות היום עלולים לגלות מחר כי נהגו באופן בלתי אחראי נוכח הסכנה. הם לא יוכלו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו".

פרופ' ידידיה שטרן | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90.

חווינו טראומות קשות במהלך חיינו הלאומיים כגון אלטלנה, רצח רבין וההתנתקות. כל אחד מאירועים אלו עומד בפני עצמו ואינו בר השוואה לאחרים – אך כולם היו רגעים שבהם הסולידאריות הישראלית עמדה למבחן קשה ובסופו של היום יכלה לו. בעת הזו מתפתח רגע מסוכן נוסף: הסקר מלמד כי 35% – אחד משלושה – חוששים ממלחמת אחים. בדקנו: הללו סבורים שאין מדובר בספין פוליטי או תקשורתי אלא בחשש אמיתי.

על רקע זה נדרשת פעולה ציבורית נחרצת לקידום הידברות של ממש. הפיצול בעם, ביחס לרפורמה, הוא עובדה – 41% תומכים בה ו – 44% מתנגדים לה, אבל אסור שהפיצול יתורגם למלחמת אחים. המנגנון שימנע זאת הוא הידברות, שהיא פתיחת הלב להקשבה למצוקות הזולת מתוך רצון כן להגיע לפשרה משמעותית.

פשרה היא לא רק הדרך המעשית היחידה למניעת אסון היא גם רצון העם: הסקר מלמד כי הישראלים חושבים שנדרש שינוי במערכת המשפט (רק 16% מתנגדים לכל שינוי שהוא) אך הם גם סבורים שאין זה יכול להיות השינוי המהפכני המוצע על ידי שר המשפטים (רק 22% תומכים בכל שינוי שהרפורמה מציעה). כדי לממש את הרצון הברור הזה של הציבור הישראלי אי אפשר, ממש אסור, להתחבא מאחורי הטיעון "היו בחירות והעניין הוכרע", ובמקביל, אי אפשר, ממש אסור, לתקוע עקבים בחול ולטעון כי כל שינוי הוא "סוף הדמוקרטיה".

השר יריב לוין ושמחה רוטמן בוועדת החוקה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90.

הפשרה אמורה לשמר את המבנה הקלאסי של שלוש רשויות שקיים מתח בריא ביניהן, כך שאף אחת מהן לא תשתלט על האחרות ותרוקן אותן מתוכן. מבקשי הרפורמה טוענים שהיא נדרשת משום שהרשות השופטת חרגה מהמקום הראוי לה ואילו המתנגדים לרפורמה טוענים שהיא תאפשר לרשות המבצעת להשתרר מעל שאר הרשויות. נדרש, אם כן, איזון.

למרבה הצער, ישראל איננה בשלה להסכמות על חקיקת חוקה מלאה ובה מגילת זכויות אדם, כמקובל בדמוקרטיות מערביות. הקושי נובע ממלחמת התרבות בין המחנות הרעיוניים בישראל. אבל ישראל חייבת לקבל על עצמה את כללי המשחק שבאמצעותם תתנהל מלחמת התרבות. כללים אלו נקבעים, בכל הדמוקרטיות המתוקנות, בחוקים משוריינים – שלא ניתן לשנותם ברוב קואליציוני רגיל – העוסקים בחקיקה, שפיטה והסדרת פעילותם שלמוסדות השלטון.

העדרם של כללים משוריינים – הקיום על חולות נודדים – דוחף את ישראל מטה במדרון חלקלק של חוסר יציבות שלטונית. החלל החוקתי יוצר פיתוי שממשלות ישראל (הקודמות והנוכחית) אינן מצליחות לעמוד בו והן משנות את הכללים, כחומר ביד היוצר, בהתאם לצרכים רגעיים. המשבר הנוכחי יכול להיות הזדמנות לאומית לתיקון המצב באמצעות פשרה רחבה בדבר כללי המשחק שיחייבו את כולנו מכאן ולהבא. כדי להגיע לכך נדרש הידברות ממשית. פוליטיקאים – התעשתו. הכתובת על הקיר.

את המאמר כתב פרופ' ידידיה שטרן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!