הרב שאול יורוביץ' במבט אקטואלי על פרשת בשלח

אנו קוראים השבוע את סיפור 'קריעת ים סוף' שבה הושלמה גאולת ישראל ממצרים, לפני הנס הגדול והמיוחד הזה בעוד ישראל שרויים במצוקה ובלבול ומשה רבנו עומד ומתפלל עליהם לפני ה', הקב"ה עונה לו בצורה יוצאת דופן: "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", פסוק זה מעורר פליאה רבה, והלא זה מה שמשה רבנו עושה בכל עת צרה לישראל, הוא עומד ומתחנן לפני ה' שיושיעם ואכן הוא נענה בכל עת, ומה נשתנה כאן שהקב"ה כביכול משתיק אותו, בהמשך הפרשה אנו רואים שהנהגה זו לא נתבקשה רק ממשה רבנו אלא משה מורה לישראל לנהוג אף הם כך, הוא אומר להם: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", והרי זו כל אומנותם של ישראל בשעת צרתם לזעוק ולהתפלל לה' ומדוע עליהם להחריש, הדבר כמובן דורש ביאור.

הדבר מתמיה במיוחד שהרי כל ניסי יציאת מצרים התחילו דווקא על ידי צעקתם של ישראל כמו שנאמר: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים", ואם כן שוב נשאל מה פשר תגובה זו בעמדם על הים 'מה תצעק אלי'.

המפרשים כמובן נדרשו לסוגיה זו וביארו אותה באופנים שונים, ההסבר המרכזי המתבאר בהרבה מספרי הפנימיות רואה במצב זה של ישראל על ים סוף מצב הנוגע לעצם קיומם של ישראל שזה מובטח מצד הרצון העליון, וכדברי הזוהר 'בעתיקא תליא מילתא', ולכן הקב"ה אומר למשה 'מה תצעק אלי', כאילו שצעקתך מבטאת שישנה אפשרות שנייה שחלילה ישראל לא ייוושעו וזה לא שייך כלל, לכן במצב זה היה עליהם לבטוח בישועת ה' שזה למעלה ממצב של תפילה.

זה מביא אותנו לעסוק ביחס שבין תפילה לביטחון, שלכאורה ישנה סתירה מסוימת ביניהן, התפילה מחד מבטאת את מקום החיסרון של האדם, הוא חש את צערו ומצוקתו וממילא הוא צועק אל ה'.

לעומתה, הביטחון מבטא את ההיפך, האדם סמוך ובטוח שה' יושיעו, וממילא הוא מרגיש 'כגמול עלי אימו' הוא אינו חווה שום חיסרון, הוא יודע בוודאות שישועתו קרובה, ואם כן כאשר האדם שרוי בביטחון בה' הרי לכאורה הוא במצב שמעבר לתפילה, במילים פשוטות איך יוכל לצעוק כאשר ליבו בטוח בה'.

למעשה אנו מצווים על שתיהן בכל עת, וממילא עלינו לברר את היחס הראוי והנכון בין שתי אלו.

כאשר נתבונן בסדר התפילה נראה שגם היא מורכבת מהכרת החיסרון וביטחון גם יחד, אנו פותחים בצעקה "רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ וְרִיבָה רִיבֵנוּ..." ומסיימים במעין ביטחון "כִּי אֵל גּוֹאֵל חָזָק אָתָּה בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְֹרָאֵל" כלומר, בטוחים אנו בישועתו עד שאנו מברכים על כך. כך הדבר בכל אחת מהברכות, אנו מתחילים בהדגשת החיסרון שלנו אך משם אנו מתקדמים ועולים אל הביטחון בגדולת ה' ומתארים את ישועתו הקרובה.

מזה אנו למדים שלא רק שאין סתירה ביניהן, אדרבה הן משלימות זו את זו, ספרי החסידות מתארים את זה כעין מסע המתחיל בצעקה בעוד האדם חש את כאבו וחסרונו, אך דווקא משם כאשר הוא הולך ונהיה מודע יותר ויותר למקור השפע שהוא תלוי רק בחסדיו הגדולים של הקב"ה, מודעותו הולכת ומתרחבת ובמקום להזדהות עם מצוקתו וכאבו עיקר מיקודו כעת היא במקור השפע בהקב"ה שחפץ בטובתו ובוודאי יכול להושיע ברגע קטן. ספרי החסידות רואים בתהליך זה שעובר על האדם תוך כדי תפילה את כל עיקר עבודת התפילה, הוא הולך ונהיה פחות מודע לעצמו הסובל ויותר מודע לחסדי ה' הגדולים, זה מעביר אותו מתפילה לביטחון.

לאור זה אפשר גם להבין את היחס בין זעקתם של ישראל במצרים לדרישת הביטחון מהם על ים סוף, הרי זה כתפילה אריכתא שהתחילה במצרים עם השלב הראשון של התפילה שהיא הצעקה ועליה להתפתח למצב של ביטחון לאחר שהתחילו כבר לראות את ישועת ה' בצאתם ממצרים, ולכן עכשיו בעמדם על הים היה עליהם לעסוק בביטחון גמור בה', זה כוונת הכתוב 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, הרי עברתם כבר את שלב הצעקה בתפילה ועליכם להגיע מזה לביטחון מוחלט בישועת ה'.

כאשר האדם נותר גם לאחר תפילתו באותו מקום מכווץ ומצומצם, הוא כל כולו תפוס בצערו ולא הצליח לקבל איזה רוח חדשה על ידי תפילתו, הרי כביכול תפילתו לא העלתה אותו אל מעל למקום המיצר שלו, הוא לא הגיע במחשבתו אל מרחבי השפע העליון, ועליו לחזור ולהתפלל עד שימצא את תכליתה של התפילה, אותו מקום שכולו ביטחון בה'. 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!