הרב שאול יורוביץ' במבט אקטואלי על פרשת בא

פרשות אלו עוסקות בהרחבה בתיאור מהלך היציאה ממצרים, תהליך זה מתרחש לאורך קרוב לשנה שלימה, בשונה ממציאויות הרע השונות כאנשי דור המבול ואנשי סדום שקיבלו את עונשם בפעם אחת הקב"ה שב ומכה את מצרים שוב ושוב, ועל כל הזמן הזה אמרו חז"ל שהיה בבחינת "נגוף ורפוא" נגוף למצרים ורפוא לישראל, כלומר קומת עם ישראל הלכה ונבנתה במשך הזמן הזה.

ברצוני להתמקד בהבנת משמעות תהליך ריפוי זה, אך בכדי להבין זאת עלינו להעמיק תחילה בהבנת מהות גלות מצרים וגלות בכלל.

על פי תורת הפנימיות ישנן שתי בחינות 'קטנות' האחת מוגדרת כמצב של 'עיבור' והשנייה כמצב של 'יניקה', 'עיבור' היא הקשה יותר היא מבטאת מצב של חוסר מודעות מוחלטת, דוגמת מצב העובר שכולו בלוע וכלול באימו ואין לו מציאות כלל, כאשר אדם אינו מרגיש צורך כלל בעבודה רוחנית כלשהי ואינו מעוניין בה כלל  נגדיר זאת כמצב של 'עיבור' ביחס לעניין זה.

לעומת זה 'יניקה' מבטאת את מצב התינוק לאחר הלידה, במצב זה האדם פיתח מודעות בסיסית, הוא חש צורך לספק את צימאונו הרוחני אך הוא אינו מצליח להגשים זאת אלא לפרקים, 'יניקה' מתאר מצב שהתינוק זקוק לאימו לפרקים, הוא אינו עומד ברשות עצמו לחלוטין, אך בכל זאת הוא הולך ומפתח את עצמאותו וישותו הבלתי תלויה באחרים.

נדגים את שתי המצבים הללו ודרך התפתחותן בפשטות: נתאר לעצמנו אדם הרחוק מאוד מעבודת התפילה, הוא אינו מרגיש כלל צורך בתפילה אף שהוא ממלמל את המילים מצוות אנשים מלומדה, מצב זה יוגדר כ'עיבור'. יום אחד נשמתו מתחילה להתעורר, הוא חווה איזה תפילה מרגשת, הוא מבין עכשיו את ערכה של תפילה, אך לאחר מכן ליבו נסתם שוב, הוא לא מצליח לשחזר את אותו מקום פנימי בנפשו, וכך הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, הוא קצת מצליח להפיק מעצמו תפילה טובה ואז היא שוב נעלמת ממנו, מצב מחזורי זה יוגדר כקטנות בבחינת 'יניקה'.

יוצא אם כן שחוויית הקטנות העיקרית שלנו היא בחינת 'יניקה' שהרי בהיותנו במצב של 'עיבור' איננו מודעים אליה כלל.

גלות מצרים מתוארת בספרי הפנימיות כגלות בבחינת 'עיבור', האר"י ז"ל קורא לה גלות הדעת ובספרי החסידות נאמר שגם הדיבור היה בגלות, הדבר נלמד מהפסוק (דברים ד) "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" הנאמר על גלות מצרים ומבטאת את מצבם של ישראל כבלועים בקרביה של מצרים.

ההסבר הבסיסי מדוע אנו מתייחסים לגלות מצרים כמצב של 'עיבור' היא מפני שישראל לפני היציאה ממצרים לא היו נחשבים כלל לעם, יציאתם ממצרים מתוארת כלידת העם, ולכן כל זמן היותם במצרים לא היה להם מציאות כלל ולא עלו בשם כלל.

אם כן בכדי שיוכלו להיגאל ולצאת מאפילה לאור גדול, היה עליהם לצאת מתחילה מ'עיבור' ל'יניקה' – לקבל מודעות בסיסית למצבם השפל הנוכחי ולאן הם מסוגלים להגיע, ראשית תהליך זה מתרחש בסיפור הבא: (שמות ב) "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה", עד לסיפור הזה עם ישראל כל כך שקוע בזהות העבדות שלהם עד שאינו עולה על דעתם שהם מסוגלים לצאת מזה, לצד זה ה' שולח את משה רבנו שמתאר בפניהם בצבעים וורודים את מקומם האמיתי בארץ אבותיהם, כל זה מכוון ליצור בהם את הצורך והתשוקה להיגאל.

וכאן יש משהו חשוב מאוד שעלינו להבין בתהליך התפתחותי זה, הרבה יותר קל לאדם להימצא במצב של חוסר מודעות מוחלטת מאשר להיות במצב מבלבל וקוטבי של דרגת הקטנות השנייה, בעודו בבחינת 'עיבור' הוא אינו חווה כלל את החוסר הוא פשוט מצוי בתוך קונכייה ללא שום דעת, ולכן לעיתים אחר שאדם יצא מ'עיבור' ל'יניקה' הוא מחפש את דרכו לחזור למצב הקודם הנוח, קשה לו להכיל את העליות והירידות שבדרגת ה'יניקה'. זה מה שקרה כאן אצל עם ישראל פעם אחר פעם, על זה נאמר: (שמות ו) "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה", קשה להם לעמוד בטלטלה זו, גם פרעה מצידו מנסה להחזיר אותם למצב הקודם על ידי הסחת והגליית דעתם ואומר: (שמות ה) "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר".

זהו אתגר מרכזי המלווה את ישראל לאורך תהליך היציאה ואף הרבה לאחריה, הניסיון לחזור לאחור למקום שלא הרגישו צורך רוחני והיו בשפל המדרגה ולפיכך לא התמודדו עם מצבים נפשיים מטלטלים, על זה הם אומרים 'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם' ועוד כהנה וכהנה.

רבים מאיתנו אכן מוותרים על התפתחותנו הרוחנית כאשר אנו נתקלים בעליות וירידות הללו ומעדיפים לחזור לדרגה נמוכה יותר ללא התמודדויות מאתגרות כל כך, זוהי בחירה להישאר במצרים. לעומת זה היכולת של האדם לעמוד בגבורה במקום זה למרות העליות והירידות המטלטלות את הנפש היא הפתח לגאולה נפשית שלימה 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!