הנסיך הארי מגולל מה אירע בבוקר מותה של אמו
הנסיך הארי אולי פרש מחובותיו המלכותיות כשעזב לארה"ב, אבל הוא ואשתו בהחלט לא התרחקו מאור הזרקורים. הוא סיפר לראשונה מהזווית שלו על האבל לאחר מות אמו הנסיכה דיאנה.
- יענקי פרבר
- כ"א טבת התשפ"ג
- 1 תגובות
הנסיך הארי חוזר לימים שבו אמא שלו הנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים בפריז באוגוסט 1997. בראיון לרשת CBS הארי סיפר על הרגעים שבה אומה שלמה עצרה מלכת. הארי וויליאם נופשים בסקוטלנד עם אביהם. הארי היה בן 12, וויליאם, בן 15. הם ישנו בטירת בלמורל ב-31 באוגוסט, כשהארי התעורר אביו סיפר לו שאמו עברה תאונת דרכים בפריז.
המנחה אנדרסון קופר: בספר אתה כותב שאבא שלך אמר, "הוא אומר, 'הם ניסו (הרופאים), ילד יקר. אני חושש שהיא לא שרדה". המשפטים האלה נשארו במוחך כמו חיצים על לוח, האם בכית?
הנסיך הארי: לא. לא. גם לא דמעה אחת בשלב זה. הייתי בהלם, בן שתים עשרה, בערך 7:00-7:30 בבוקר מוקדם. אבא שלי נכנס, מתיישב על מיטתי, ואומר לי "היתה תאונה" אני לא האמנתי.
אנדרסון קופר: ואתה כותב בספר ש"אבא לא חיבק אותי. הוא לא היה טוב בלהראות רגשות בנסיבות רגילות, והוא אמר, 'הולך להיות בסדר" אבל אחרי זה שום דבר לא היה בסדר במשך זמן רב.
הנסיך הארי: כלום - שום דבר לא היה בסדר.
אנדרסון קופר: כשאתה רואה את הסרטונים האלה עכשיו (מהלוויה), מה אתה חושב?
הנסיך הארי: אני חושב שזה מוזר, כי אני רואה את וויליאם ואני מחייכים. אני זוכר את האשמה שהרגשתי.
אנדרסון קופר: אשמה לגבי?
הנסיך הארי: העובדה שהאנשים שפגשנו הראו יותר רגשות ממה שאנחנו הפגינו, אולי יותר רגשות ממה שהרגשנו.
אנדרסון קופר: הם בכו, אבל אתה לא.
הנסיך הארי: היו הרבה דמעות. אני מדבר על כמה הידיים של אנשים היו רטובות מהדמעות. ולא הצלחתי להבין את זה בהתחלה.
אנדרסון קופר: הידיים שלהם היו רטובות מבכי.
הנסיך הארי: הידיים שלהם היו רטובות מניגוב הדמעות שלהם. אני כן זוכר שאחד החלקים הכי מוזרים בו היה לקחת פרחים מאנשים ואז להניח את הפרחים האלה עם השאר. כאילו הייתי סוג של אדם אמצעי לצערם וזה ממש בלט.
בהלוויה, בבוקר קריר של ספטמבר, צפו לא פחות מ-2.5 מיליארד אנשים ברחבי העולם. אולי התמונה הבלתי ניתנת למחיקה: הנסיך הארי ואחיו, צועדים מאחורי הארון של אמם בדרכם למנזר וסטמינסטר. לאחר הלוויה, גופתה של הנסיכה דיאנה הובאה לקבורה באחוזה של משפחתה.
הנסיך הארי: ברגע שהארון של אמי באמת נכנס לאדמה, זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי. כן, לא הייתה פעם אחרת.
הנסיך הארי: לא.
אנדרסון קופר: לא האמנת שהיא מתה.
הנסיך הארי: במשך זמן רב - במשך זמן רב, פשוט סירבתי לקבל שהיא נעלמה. חשבתי שהיא לעולם לא תעשה לנו את זה, אבל גם אולי זה הכל חלק מתוכנית.
אנדרסון קופר: אני מתכוון, באמת האמנת שאולי היא פשוט החליטה להיעלם לזמן מה?
הנסיך הארי: לזמן מה, ואז שהיא תתקשר אלינו ושנלך ונצטרף אליה, כן.
אנדרסון קופר: כמה זמן האמנת בזה?
אנדרסון קופר: אתה כותב בספר, "לעיתים קרובות הייתי אומר את זה לעצמי דבר ראשון בבוקר, 'אולי זה היום. אולי זה היום שבו היא תופיע שוב'".
הנסיך הארי: כן, מקווה. היו לי כמויות עצומות של תקווה.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות