אבל בחיפה החרדית: מרת יהודית פרקש ע"ה

קהל רב ובני משפחה בראשות מרביצי תורה ורבנים, ליוו למנוחות את האשה החשובה מרת יהודית (איטה דינה) פרקש ע"ה, אשת הרב יהושע שיבדלחט"א, מוותיקי הקהילה החרדית בחיפה, שנסתלקה לבית עולמה בשם טוב בשנתה הפ"ב.

המנוחה ע"ה נולדה בחודש סיוון תש"א בעיירה סבינוב שבסלובקיה, לאביה הרב חיים יהודה לוי זצ"ל ואמה מרת שרה שבע ע"ה, מהם ספגה יראת שמים טהורה ומידות טובות.

בחסדי שמים נותרה משפחתה בחיים במשך שנות השואה האיומה, ובהיותה כבת שבע זכו לעלות לארץ ישראל כשהם מתיישבים בעיר חיפה, שם נכנסה ללמוד בבי"ס "בית יעקב" בעיר. מגיל צעיר בנתה בכוחות עצמה את אישיותה, עד שכבר בבחרותה הייתה בעלת שיעור קומה וכוחות נדירים.

בהגיעה לפרקה נישאה לבעלה הרב יהושע פרקש שיבדלחט"א ויחד הקימו את ביתם המושתת על אדני התורה, היראה והחסד. עם הולדת בנם הראשון עזבה את מקום עבודתה בכדי להתמסר לגידול הילדים, כשהיא מאפשרת לבעלה לנהל בלי הפרעות את סדר יומו העמוס וקביעת עתותיו לתורה.

הייתה עמוד התווך של כל המשפחה כשהיא מקרינה אורה כמגדלור המאיר על כל סביבותיו, והכל בפשטות ובטבעיות ובלי להחזיק כלל טובה לעצמה. הן בני משפחתה והן רבים אחרים היו שופכים בפניה את ליבם ונועצים בה, והיא בחכמת ליבה ובמידותיה הנעלות הייתה מעניקה עצה ותושייה כשהיא נכנסת כל כולה לעובי הקורה ומתמסרת וטורחת לפתור את העניין עד לסופו הטוב. כשמישהו היה בא בפניה כשבפיו טרוניה על אדם אחר, הייתה מפיסה את דעתו בטוב טעם ודעת עד שהיו הדברים מתיישבים על ליבו.

הייתה ראשונה לכל עניין שבקדושה ובחסד, כשהיא משתתפת עם הזולת הן בשעת שמחה והן בשעת אבל, במאור פנים ותוך מתן הרגשה טובה. בנוסף למעשי החסד הרבים הפרטיים, הייתה מתנדבת בקביעות בארגון לחלוקת אוכל בבי"ח. ביתה היה פתוח לאנשים נדכאים משולי החברה שזכו ליחס של כבוד אותו הייתה מעניקה לכל אחד – קטן כגדול. אחת מידידותיה אמרה בפניה פעם על עצמה כי היא "רוצה לחיות כל עוד לא תיאלץ להיעזר באחרים", והיא בתגובה אמרה לה על אתר כי היא "רוצה לחיות כל עוד תוכל לעזור לאחרים". וזו אכן הייתה כל מהותה.

פעלה במסגרת כמה ארגונים לקירוב רחוקים, כאשר בנועם אישיותה הקורנת ובחכמתה הרבה, יחד עם יראת השמים שהייתה טבועה בה וליוותה את כל הליכותיה, רבים ראו בה ובמשפחה שהקימה סמל ומודל לחיקוי וייחלו להידמות לה, וכך זכתה לקרב רבים לאביהם שבשמים.

שמירת ההלכה הייתה אצלה בשלמות, כשהיא מקיימת הכל ככתבו וללא כל הוראת היתר. כך, עוד לפני עשרות בשנים, כשטרם הייתה מודעות מספקת לעניין הנגיעות במזון, הייתה מעצמה מקפידה לברור הפירות, הירקות, הקטניות והעלים הקפדה יתירה, והכל ראו בחוש כיצד בזכות הקפדתה זכתה לסיעתא דשמיא מיוחדת להינצל ולהציל את בני ביתה מאכילת מזון נגוע, כשבאופן מפליא הייתה מוצאת חרקים שכמעט ואינם נראים בעין. וכך בכל נושא כשרות המאכלים ושאר ענייני ההלכה הייתה מתאמצת וטורחת לקיים בדקדוק ובשלמות ללא כחל ושרק.

שם שמים נישא תדיר בפיה ותמיד הייתה נושאת שבח והודאה לקב"ה. בתקופות חייה האחרונות חלתה ונחלשה מאד ולמרות זאת לא השמיעה אף תלונה או אנחה. באחד מימיה האחרונים, כשחוליה גבר והיא שכבה על ערש דווי בחולשה עצומה, באה לבקרה אחת מידידותיה. היא שאלה את האורחת לשלומה וזו ענתה שהמצב לא בכי טוב, ועל כך הגיבה בפליאה, "מדוע? והלא ב"ה הכל כ"כ טוב".

בימים האחרונים הידרדר מצבה והיא הובהלה לביה"ח. רבים נשאו תפילות רבות לרפואתה, אך נגזרה הגזירה והיא השיבה את נשמתה הטהורה ליוצרה.

במסע הלווייתה שיצא מביתה, הספידה הגאון רבי יחיאל במברגר, רב הקהילה החרדית בחיפה, שעמד על גדלותה ועל הבית הגדול שהקימה יחד עם בעלה שיבחלט"א, כשהם שומרים על ביתם לבל תיכנס בו כל רוח זרה, בחיפה של אותן שנים שהרחוב היה כולו מנוער מכל זיק של יהדות.

בנה בכורה הרה"ג רבי חיים יהודה, ספד לה וקרא את הפסוק "כאבל אם קודר שחותי", כשהוא מבכה את החלל העצום והאבידה הגדולה. תיאר את גדלותה העצומה במעשי החסד וסיוע לכל אחד בכל אשר הוא נצרך. ובין דבריו סיפר כיצד לאחר הלידות של בנותיה וכלותיה כשהיו בביתן ילדים קטנים, הייתה נוסעת מביתה שבחיפה ונוטלת עמה את הילדים באמרה שאין צורך לדאוג להם והם היו נשארים בביתה שבועות ארוכים כשהיא דואגת לכל צרכיהם, עד שהיולדת שבה לאיתנה ורק אז הייתה מחזירה אותם.

בנה הרה"ג רבי פנחס שליט"א אמר בהספדו כי במקרים בהם אדם גדול המפורסם ככזה, יש שאומרים לעצמם כי אין הם יכולים לאמץ את דרכיו והליכותיו באשר הוא אדם גדול והם אנשים פשוטים, אולם דווקא כשהאדם הוא כביכול איש בין אנשים, אזי מכיריהם חשים שמעלותיו מחייבות גם אותם והם למדים מדרכיו. כן ציין את יישוב הדעת הנדיר שלה, כשבמשך כל שנות חייה, גם במצבים שכולם מסביב היו לחוצים או נרעשים, תמיד נותרה היא בשלוות ליבה ובמנוחת נפשה, ומעולם לא יצאה מגדרה ולא הרימה את קולה.

חתנה הרה"ג רבי משה שווב, קרא עליה את הכתוב "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם". ועמד על כך שלצד כל גדלותה ויחד עם זאת שהייתה עמוד התווך של המשפחה בכל דבר ועניין, עשתה הכל בשקט, בפשטות ובענווה והייתה דמות פלא לכל צאצאיה ומוקיריה.

בנה הרה"ג רבי ידידיה תיאר בהספדו כיצד הייתה להם במעשיה דמות מופת להתחכמות בחסד. וסיפר כיצד בשנות ילדותם קיבלה על עצמה לארח מדי שבת בשבתה שני עניים על שולחנם וכך עשו. ולאחר זמן כשראתה שלעיתים הימצאותם של האורחים החלכאים והגלמודים מפירה את שמחת סעודת השבת של הילדים, החליטה על סדר חדש: סעודת האורחים נותרה ללא כל שינוי כשהיא עורכת לפניהם את השולחן ומבקשת מהילדים שיישבו גם הם עמם וישירו את כל שירי השבת, ולאחר שהלכו היו עורכים שוב את שולחן השבת לבני המשפחה וכך לא נפגמה הן שמחת השבת של האורחים והן של הילדים.

המנוחה ע"ה נטמנה בבית העלמין "שדה יהושע" בחיפה.

הותירה אחריה את בעלה שיבדלחט"א, בנים ובנות, חתנים וכלות, נכדים ונינים ההולכים כולם בדרך התורה והיראה, נושאים את זכרה על לוח ליבם בגעגוע אין קץ, וממשיכים את מורשתה המופלאה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!