המבחן הראשון: פסקת ההתגברות / שניאור ובר

בכל הכבוד לצורך לבטל לאלתר את המיסים המיותרים שהוטלו על הכלים החד-פעמיים והשתייה הממותקת בידי שר האוצר היוצא אביגדור ליברמן, ואני לא מזלזל חלילה בנזק שנגרם מהם, המשימה החשובה של הממשלה היא אחרת, אך קריטית ודחופה לא פחות.

מיד עם השבעתה, נדרשת הממשלה ובמיוחד השרים וחברי הכנסת החרדים שחברים בה, להניח את כל כובד המשקל בנושא חקיקת פסקת ההתגברות ולהעבירה ככתבה וכלשונה. זו עת רצון נדירה לשים קץ לעושק השלטון בידי קומץ שופטים שנטלו את השררה לידיהם ועושים בה ככל העולה על רוחם.

העברת פסקת ההתגברות חייבת להיות תנאי סף להצטרפות לקואליציה, ואסור להתפשר בעניין הזה. הניסיונות למסמס את חקיקתה עשויות להתברר כבכייה לדורות. החלטות הממשלה העתידית עלולות להפוך להמלצה בלבד אם הכוח השלטוני יישאר בידי שופטי בית המשפט העליון.

אין טעם במערכת הבחירות הבזבזנית ובמאמצים הכבירים שהושקעו בה, במידה והעריצות המשפטית תימשך באין מפריע, שכן כל צעד וכל חוק שתעביר הממשלה, יהיה נתון לשיקול דעתם של שופטי בג"צ, בהתאם למתחם הסבירות שנראה בעיניהם ובכפוף להשקפת עולמם שאיננה מיוצגת בכנסת, מאז היוודע תוצאות הבחירות.

למעשה, מזה שנים ארוכות שבישראל הבחירות הן הצגה אחת גדולה. סוג של אחיזת עיניים שנועדה לייצר תחושה של דמוקרטיה. הכוח האמיתי והשליטה המעשית קיימת בידיהם של שופטי בית המשפט העליון ומערכת אכיפת החוק, כולל היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה.

ברצונם יגבילו כל הצעת חוק ויתקעו מקלות בגלגלי הממשלה כראות עיניהם, כפי שפעלו לכך אורך שנות שלטון הימין בצורה בוטה ויומרנית, וברצותם יעלימו עין מהתנהלותה ואף יעניקו גיבוי מלא לכל גחמה ממשלתית, כפי שנוכחנו לראות בממשלה שסיימה את דרכה זה עתה. הכל בהתאם לאג'נדה. לפי מתחם הסבירות האישי, אם תרצו.

די להעיף מבט על התבהלה האדירה שאוחזת במערכת המשפט וזרועותיה בתקשורת מפני האפשרות של חקיקת פסקת ההתגברות, בכדי להבין את מידת הנחיצות של העברתה מהר ככל האפשר, וללא דרישת רוב מעבר ל-61 חברי הכנסת.

החרדה שלהם עמוקה. הם מבינים שההצגה עלולה להסתיים. אחד מהם, יובל יועז שמו, נזעק וכתב: "אותה "התגברות" תאפשר לא רק לכנסת לחוקק מחדש חוקים שבית המשפט העליון פסל, אלא תאפשר לממשלה גם לקבל מחדש החלטות שבית המשפט ביטל במסגרת ביקורת שיפוטית מנהלית".

מסתבר שכמו בדמוקרטיה אמיתית, ממשלה שזכתה לאמון העם יכולה ואפילו מחוייבת לפעול בהתאם לרצון העם. עליה להוביל סדר יום ומדיניות שהיא קובעת מכוח האמון שקיבלה מהבוחר בקלפי, ולא להתחשב בקומץ שופטים שנבחרים האחד על ידי רעהו בשיטת חבר-מביא-חבר וגוזלים למעשה את כוח השלטון לידיהם.

קץ לעריצות

לא לחינם אמון הציבור במערכת המשפט כולה נמצא בשפל של כל הזמנים. בניגוד לדעה הרווחת במסדרונות המערכת, הציבור איננו מטומטם. ממש לא. הוא רואה בעיניים כלות כיצד השפעתו על עיצוב השלטון בישראל נגזלת מידיו בכוח הזרוע ובלי סמכות של ממש, ומצביע ברגליים.

פסקת ההתגברות לא היתה באה לעולם אלמלא היו שופטי בית המשפט העליון ואנשי מערכת אכיפת החוק פועלים ללא מעצורים, מבטלים חוקים על ימין ועל שמאל, כופים את השקפתם על הציבור, ומתנהלים בחוסר היגיון ובאכיפה בררנית שזועקת לשמיים.

הראשונים להיפגע מהעריצות המשפטית בישראל, היו החרדים, שפעם אחר פעם נפלו קרבן לדורסנות בג"צ ונאלצו לשלם מחירים כבדי משקל בעקבות המהפכה החוקתית שהוביל בשעתו נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, זו שנמשכת עד עצם היום הזה.

אחד משיאי דורסנות בג"צ היה בשנת תשנ"ט, כאשר בעקבות המדיניות הפוגענית של בית המשפט העליון בנושאי דת ומדינה והניסיונות החוזרים ונשנים לפגוע בקדשי ישראל בשם עקרונות שונים ומשונים, נערכה הפגנת החצי מיליון המפורסמת בכניסה לירושלים, בראשות גדולי הדור.

עם הזמן, חלחלה ההבנה בנושא גם בקרב ציבורים רחבים יותר בישראל, דוגמת הציונות הדתית וכן ציבור מצביעי הליכוד, אשר נאלצו לגלות לתדהמתם שסניף של מרצ הוא הריבון בישראל בפועל, והכנסת אינה אלא קישוט שצריך להתאים עצמו להחלטות בית המשפט העליון.

במרוצת השנים, עלו יוזמות מבורכות שנועדו לאזן את המצב האבסורדי ולהחזיר את הכוח לידי השלטון הנבחר בידי מיליוני אזרחי ישראל, אולם רובן ככולן נעצרו ולא יצאו אל הפועל. פעם "בזכות" לבני ופעם בגלל כחלון.
לבנימין נתניהו, ראש הממשלה הנבחר, יש חלק גדול בכך שמערכת המשפט צברה את כוחה העצום והתעצמה בתקופתו לאין שיעור, זאת משום שחסם במו ידיו ניסיונות וכוונות להעמיד את בג"צ במקום באמתלות שונות.

למרבה המזל, הנסיבות השתנו, דעת הקהל בישראל מבינה היום שאין כל היגיון בכך שבית המשפט העליון הוא המילה האחרונה והסמכות העליונה שעל פיו יישק כל דבר. להיפך, מצב זה טומן בחובו סכנה גדולה. גם במצבו האישי של נתניהו חל שינוי משמעותי, וכיום הוא מתחיל להבין איזו מפלצת צמחה כאן.

תיקון דחוף

בפני הממשלה המתגבשת, עומדת שורה ארוכה של אתגרים ומשימות שממתינות לביצוע. חלקם המכריע אלה דברים שדווקא הרכב הממשלה הנוכחי מאפשר לקדם אותם, וזאת בשל הקונצנזוס הרחב סביבם וההומוגניות שקיימת בין חברי הקואליציה.

בין היתר, ניתן למנות את תיקון חוק מיהו יהודי. הגיע הזמן, ועכשיו זו באמת הזדמנות יוצאת דופן, לעשות סוף לעיוות החמור בחוק השבות שמוביל לכך שכמות בלתי מבוטלת מקרב העולים לארץ מכוח חוק השבות אינם יהודים, דבר שגורם להתבוללות ולנזקים חמורים נוספים.

הממשלה הזו חייבת לפעול למחיקת "סעיף הנכד" המאפשר החל משנות ה-70 של המאה הקודמת, עלייה לישראל והתאזרחות מלאה לכל אדם שסבו או סבתו הוכרו כיהודים בדרך כלשהי ולוודא שהעולים הם יהודים לפי ההלכה היהודית האורתודוכסית, שנולדו לאם יהודייה. מרבית הקואליציה תומכת עקרונית בתיקון הנדרש לחוק ואסור להחמיץ את ההזדמנות לעשות זאת.

במקביל, בממשלה הבאה חייבים להסדיר אחת ולתמיד את חוקי הגיוס והגיור, אלה שמידי תקופה מזעזעים ממשלות ועומדים כחרף המונפת על עולם התורה ועל ציבור שומרי המסורת בישראל.

אלא שכל אלו ועוד יוזמות ותוכניות חשובות, שמטרתן לשרת את אזרחי ישראל בכלל והציבור החרדי בפרט, עלולות חלילה להיגנז רק בגלל התערבות בג"צ, שפתאום יגלה ערנות יתירה ויתקע כל חוק של הממשלה.

בלי חקיקת פסקת ההתגברות, כל ניסיון להעביר חוקים ולקדם מדיניות שמתאימה להתחייבות לבוחר ולדעתם של גדולי ישראל, ייתקל בחומה בצורה של שופטים אטומים אשר התורה ומצוותיה לצנינים בעיניהם.

אסור בשום אופן להיכנע לדרישות שעולות מכיוון החפצים ביקרה של מערכת המשפט, לפיהן ההתגברות על בג"צ תהיה רק ברוב של 70 חברי כנסת ומעלה, שכן מצב כזה יהפוך את החוק ללא אפקטיבי בעליל.

אז נכון, הם יזעקו על 'קץ הדמוקרטיה'. החשש שלהם מובן ואפילו מוצדק מבחינתם. אבל אנחנו לא באנו כדי לשרת אותם. סדר העדיפויות שלנו שונה. מיליוני מצביעים צעדו לקלפיות בכדי להביא הכרעה ברורה ולהכריז שמדינת ישראל צריכה להתנהל אחרת. החגיגה של מערכת המשפט חייבת להיגמר. ואם לא עכשיו, אימתי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!