כל העיניים נשואות אל איראן המתגרענת והמקצינה

מזה 12 יום יוצאים המונים לרחובות באיראן. הם יודעים שהם מסתכנים במעצר. הם מסתכנים גם בפציעה או במוות. לפי ארגונים לזכויות האדם מאות מפגינים נהרגו באש חיה.

משמרות המהפכה שולטים באירן בכוח, ונתמכים בידי המיליציה של הבאסיג'. נכון שהיו שמועות על בכירים אירנאיים שהניסו לחו"ל את בני משפחותיהם. ובהחלט יש להם ממה לחשוש. למרות היומרה של מנהיגי האיסלם הקיצוני לאורח חיים סגפני, השחיתות נפוצה ביניהם. ויש עדיין בסיס רחב לקיצוניים בין המוני העם חסרי ההשכלה שהאיסלם הקיצוני מדבר אליהם.

אבל יש גם שינויים פנימיים, כמעט תת קרקעיים. למשל, מחלוקת על היורש העתידי של המנהיג העליון חמינאי. הוא בן 83, למרות המסרים מן הממשל, בריאותו אינה תקינה, והכל יודעים זאת - למרות שהתאמץ לפני סטודנטים כדי להראות שהכל בסדר. האם מכאן יבוא שינוי? מי יכול לרשת אותו, ומה זה אומר לגבי אירן, הגרעין, ישראל ושאר העולם?. א. בן אהרן פרסם מאמר מרתק בעיתון 'יתד נאמן'.

חמינאי: סוף הדרך

סעיד עלי חמינאי נולד בשנת 1939, והיה בין הבכירים שיזמו את החלפת המשטר. זה עלה לו במחיר אישי. בשנת 1981 התנקשו בחייו, והוא נותר עם יד ימין משותקת. חמינאי ידע לקשור קשרים עם משמרות המהפכה, והיום הוא עומד בראשם. הוא השליט העליון, שקובע מי ייבחר – ומי יודח.

צריך לא להתבלבל: השליט המוסלמי הקיצוני הראשון של איראן היה חומייני. חמינאי הוא אדם אחר, ולמעשה הוא וחומייני לא תמיד היו תמימי דעים. כך, חמינאי לא אישר את המנוי שבחר חומייני כיורש, ומועצת המומחים נכנעה לתכתיבים שלו ומינתה אותו למנהיג העליון. זה היה בשנת 1989, כאשר היה בן 50.

התפקיד שלו מעניק לו שליטה מלאה בכל איראן, החילונית והמוסלמית קיצונית. הוא ראש המדינה, הרמטכ"ל העליון של הצבא, ולמרות שיש ממשלה עם שרים, ונשיא, ראיסי, ההחלטות המשמעותיות מתקבלות אצלו או, לכל הפחות, באישורו. זה מתחיל במדיניות החוץ והגרעין אבל כולל גם תיכנון הפעולות של איראן בכל התחומים, גם כלכלה. זה גם אומר שהוא אחראי למשבר הנוכחי הארוך, וגם לכשלונות מול הקורונה.

חמינאי ממנה גם את חברי מועצת שומרי החוקה, שבין השאר קובעים למי תהיה רשות להתמודד בבחירות לפרלמנט, והם מרחיקים מועמדים מתונים וליברליים מדי. בימי חייו הארוכים, חמינאי התמודד עם הפגנות ומחאות רבות: מרי הסטודנטים של 1999, המחאות נגד זיופי הבחירות לנשיאות של 2009, המרי החוזר בשנת 2011 (שנמשך עד ל-2012), המחאות שחזרו גם בין 2019 ל-2020. הוא יודע שקשה לשמור על השקט ועל הציות אבל הוא גם יודע שהקיצוניים ינצחו. אין גבול לאכזריות שלהם.

אבל כעת, בגיל 83, עליו לבחור יורש – או שישאיר את הבעיה לממלאי מקומו.

עוד לפני ההפגנות האחרונות, היו שמועות על מצבו הקשה, או אפילו על מותו. ה"ניו יורק טיימס", שבדרך כלל מצטיין במקורות המודיעין שלו, ידע לטעון שהמנהיג עבר ניתוח חירום, שהוא אינו מסוגל אפילו לשבת במיטתו. העיתון הסתמך על ארבעה מקורות בעילום שם, אך נראה שהעיתון קיבל מידע מוטעה.

ביום הקבוע, ב-17 בספטמבר, הצליח חמינאי להשתתף בטקס הלאומי של מייסד האיסלם השיעי, והוא עמד, נופף בידו ואפילו צעד מסביב וקרא, דרך רמקולים, "להתעלם מבריונים" שמנסים להחליש את איראן ואת האיסלם השיעי. הוא אפילו לא לקח איתו את המשענת שלו, שבלעדיה לא הופיע בציבור מזה 40 שנה. אבל גם אם חמינאי זכה לפתע בבריאות איתנה, היום שבו יצטרכו 88 החברים של "מועצת המומחים" לבחור את היורש קרב ובא באופן בלתי נמנע.

היסטוריה קטלנית

הכנס השנתי של המועצה נערך בלא חמינאי, אבל במקום זה היה מפגש "פרטי" עם המנהיג העליון. כרגיל, מעבר לקיומו של המפגש לא נמסר שום מידע. זו, כמובן, הגרסה הרשמית. השמועות מספרות על פגישת חירום בטהרן, כנראה, שוב, בגלל קריסתו של חמינאי, כאשר המטוס שנועד להביאו לבירה ביצע נחיתת חירום וחמינאי הגיע לטהרן באמבולנס.

בתיאוריה, מינוי המנהיג הבא מוטל על חברי המועצה, שנאמנים לאיסלם, שמדברים ביניהם בפגישות חשאיות ומגיעים לפשרה. אבל גם המינוי של חמינאי עצמו לא התבצע כך. הדבר היחיד המדוייק הוא שיש קבוצות ומחלוקות בין המנהיגים. והם יודעים, כל הצדדים, שהמנהיג הנבחר צריך להיות רצוי ומקובל על משמרות המהפכה.

הקבוצה האחרת של בעלי העוצמה הם נציגי האיסלם, שמגיעים מן המוסד ללימוד האיסלם היושב בקום. אין להם משאבים אבל יש להם מעמד איסלמי גבוה. חברי מועצת המומחים נבחרים רק מביניהם, למרות שחלק ניכר במועצה קשורים למשמרות המהפכה ומצייתים לו.

יש בתוך המועצה קבוצה שנאמנה לחמינאי, וזה היה אחד ממקורות העוצמה שלו. מה הם יעשו ביום שאחרי? המינוי של המנהיג הבא יהיה, שוב, עד מותו. ככל שהוא יהיה צעיר ובריא יותר, כך ההכרעה תקבע את עתידה של אירא לאורך שנים, עשרות שנים.

הציבור והעולם לא אמורים לדעת איך מתנהלת הבחירה אבל ההיסטוריה של עלייתו של חמינאי מעניינת ומאלפת. לאחר מותו של חומייני, היורש המועדף היה רפסנג'אני, לא הנשיא לעתיד אלא אביו. איכשהו, אולי בהסכמתו של רפסנג'אני שלא ידע מה מחכה לו, נבחר חמינאי כפתרון ארעי – אפילו דרגתו באיסלם היתה נמוכה מדי. איכשהו, רפסנג'אני מת בפתאומיות. יש שמועות שהורעל. וחמינאי הפך לשליט העל עד היום הזה. "כאשר יש כוח, גם הטיפש הגדול ביותר לומד לנהל ולהשתמש בעוצמה שלו", כותב החוקר האיראני לשעבר, שאי חאטירי המתגורר היום בארה"ב.

התחלה חדשה

ככל שמתקיפים את השליט, כך הוא מחזק את מעמדו בתקנות ואיסורים. האיום הגדול ביותר על חמינאי ועל האיסלם הקיצוני באירן היה בשנת 2009, במסגרת מה שנקרא "המהפכה הירוקה". חמינאי ניצל את זכותו להוציא "צווים". לפי החוק, אסור אפילו למתוח עליו ביקורת.

חמינאי הכתיר אז את עצמו ל"אימאם". באיסלם השיעי, זה תואר כבוד ששמור רק לצאצאיו של מייסד האיסלם – והוא אינו אחד מהם. אבל בתגובה לנסיונות לשנות את המשטר, זו היתה אחת הדרכים של חמינאי לחזק את מעמדו. אף אחד לא העז לערער עליו. מי שיצליח לרשת אותו, יוכל להפעיל את מלוא העוצמה שהעניק חמינאי לעצמו – ולתפקיד שלו – במשך השנים.

וכאן יש שלושה תרחישים אפשריים.

למרות שהמשרה אינה עוברת בירושה או במשפחה, בנו של חמינאי, מוג'תבא, נחשב למועמד מבטיח. הוא בן 53, נהנה מתמיכה של השמרנים וגם של משמרות המהפכה, והנו קיצוני לא פחות ואולי יותר מאביו. הוא אמנם הבן השני, אבל זה לא אמור להפריע. אין מתחרים אחרים במשפחה.

בהפגנות הסוערות של המהפכה הירוקה, לאחר נצחונו (המזוייף כנראה) של אחמדינגא'ד, דיכא המשטר את המפגינים באלימות קשה. אומרים שהיוזמה היתה של בנו של חמינאי. מועמד רפורמי דאז האשים אותו גם בשותפות לזיופים. אין הוכחות, אבל זה סביר מאד.

מוג'תבא חמינאי נשוי לבתו של יו"ר הפרלמנט לשעבר גולאם-עלי חדאד-עאדל, קיצוני אף הוא, וגם זה מקור עוצמה פוליטית באירן של היום. ועם זאת, ברשת "אל ערבייה" טענו לפני 11 שנה שאביו של מוג'תבא חשף שהבן ניסה להתנקש בו. זה לא היה הסיפור היחיד. אחמדינגא'ד האשים אותו בגניבת כספים בהיקף של מיליארדי דולרים.

חמינאי הבן ודאי אינו היחיד שהתעשר על חשבון הציבור דרך משמרות המהפכה ואולי קשרים אחרים, אבל הוא הבולט מכולם. האם סיפורי העבר ימנעו ממנו לרשת את אביו, או, להפך, הם יוכיחו לבוחרים את חריצותו ויכולותיו? לפי מקורות באיראן, יש לו תמיכה לא רק של משמרות המהפכה אלא גם של המוסד ללימודי איסלם של קום. זה בהחלט שילוב מנצח.

האפשרות השניה היא לקדם את ראיסי, הנשיא השמרן והקיצוני, לתפקיד היורש. האפשרות האחרונה והפחות סבירה היא שהשלטון יחולק בין מספר שותפים. בעוד היורשים נערכים למאבק אדיר וחשאי ככל האפשר, כולם יודעים שהעם האיראני עלול לנצל את התקופה שלאחר מותו הצפוי של חמינאי כדי לנסות להפוך את המחאות חסרות העוצמה למרד שישנה את פני איראן. לגמרי.

כדי לקבל סיכוי לעשות זאת, האזרחים זקוקים לאנשי צבא, כלומר לא אנשי משמרות המהפכה, שיתמכו בהם. האם יש כאלו? אם התרחיש הרביעי הזה יתאפשר, תפרוץ באיראן מלחמת אזרחים של ממש. זו גם תהיה הזדמנות למדינות שכנות להתערב, למען השלום, למנוע אלימות, אך בעיקר כדי להחליש את המדינה המסוכנת ביותר באיזור. חמינאי עדיין חי, אבל הרבה מחכים לרגע שאחרי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!