מדוע סרב הפעוט להוציא חופן סוכריות מהצנצנת?

בשמחת תורה, ילד קטן רקד עם אביו בבית הכנסת. אחד המתפללים הגיש לילד צנצנת עם סוכריות, ואמר לו: "קח יד מלאה בסוכריות".

הילד המשיך לעמוד, תוך כדי שהוא מתבונן באביו. האדם המבוגר פנה אליו שוב: "זה בחינם, תכניס את היד וקח יד מלאה בסוכריות, רק בשבילך". הילד לא זע, והמשיך להסתכל על אביו.

לבסוף אמר האדם המבוגר לאביו: "קח אתה בשבילו, הוא מתבייש". האב הכניס את ידו לתוך הצנצנת, הוציא יד מלאה בסוכריות ונתן אותן לבנו.

אחרי שהם יצאו מבית הכנסת. שאל האב את בנו: "למה לא הכנסת את היד כדי לקחת סוכריות?" הילד, עם חיוך גדול נסוך על פניו, ענה: "כיוון שאני יודע שהיד שלך, הרבה יותר גדולה משלי..." 

בברכת המזון אנו מבקשים מהקב"ה שייתן לנו לא מידי בשר ודם, אלא "כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה", שכן "היד" שלו גדולה יותר.

הפרשה שמסיימת את התורה נקראת "וזאת הברכה". וכך פותחת הפרשה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ".

שואל האור החיים הקדוש, מדוע כתוב עם וא"ו החיבור, וזאת הברכה? והוא עונה: משה רבנו עומד למות, והוא בא לברך את העם. היינו מצפים שהוא "יסגור איתם חשבונות" אחרי כל הצרות שהעם עשה לו במדבר, ובפרט כיוון שהם הסיבה לכך שהוא לא נכנס לארץ, שהרי הם גרמו לו להכות בסלע במקום לדבר אליו.

אבל ממש לא. משה רבנו שם הכול מאחור, ומברך אותם, מכל הלב. ולא סתם ברכה - אלא "וזאת הברכה".

כמו שאנו מסיימים את התורה ומיד מתחילים אותה מחדש, כך הבה נסגור את הפרק הקודם בחיינו, מה שאנשים אחרים עשו לנו, מה שהם אמרו לנו, ונתחיל דף חדש – "בראשית ברא אלוקים...", ונזכה באותה מידה שהקב"ה יסגור לנו את כל מה שעשינו כנגדו, ויפתח לנו תקופה חדשה, שנה חדשה, עם כל הברכות וכל הישועות, מידו המלאה והרחבה, שֶׁלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד. אמן.

חג שמח.

שלכם, יצחק פנגר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!