בין שמחה לעונג - בין סוכה לארבעת המינים: מבט כולל על החג ומצוותיו

שתי מצוות מרכזיות נצטווינו בחג הסוכות: ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים, שתיהן מציינות את חגיגת תקופת האסיף, על הסוכה נאמר (דברים טז יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, וכן ארבעת המינים נקראים מובחרי האסיף (ספר החינוך).

מה שמדהים הוא שצורת קיום שתי מצוות אלו הן שונות ואף מנוגדות זו לזו: הסוכה נעשית מפסולת גורן ויקב כדברי חז"ל (סוכה יב.) על הפסוק באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר, לעומתה, ארבעת המינים נדרשים להיות מהודרים יותר מכל מצווה אחרת. ככתוב: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם... פְּרִי עֵץ הָדָר..." , זה מעורר פליאה.

במבט פשטני ראשון נראה שמדובר בהדרכה של התורה להשתמש בחג האסיף בכל מה שנתן לנו ה', ולכן מהפסולת אנו בונים סוכה ואת המהודר מביאים לתוך הבית להודות ולהלל. ביתר ביאור ניתן לומר שהסוכה הרי היא נעשית לצורך עצמנו ועל כן עלינו ללמוד להסתפק במועט – בפסולת גורן ויקב, לעומת ארבעת המינים שמניפים לפני ה' ששם עלינו לתת את המיטב, ולכן עלינו להביא את המעולה והמושלם.

אך כאשר מעיינים בספרי הפנימיות נראה ההיפך, מבואר שמצות סוכה היא נשגבת יותר מארבעת המינים, הסוכה מתוארת כאור מקיף אשר הוא מעל האדם, וארבעת המינים מאובחנים כאור פנימי וידוע שאור מקיף הוא גבוה לאין ערוך יותר מאור פנימי.

ועל כן יש לבאר שבאופן כללי ב'חג האסיף' אנו לומדים על הדרך הנכונה להתייחס אל מה שאנו אוספים, אל הרכוש שלנו, מבלי לשקוע בעביות החומר.

ישנן שתי צורות הפוכות בקשר של האדם עם רכושו, מחד אנו מוצאים את ה'שמחה' שהאדם שמח בכל הטוב אשר ה' נתן לו כדברי הכתוב (דברים כו יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, ומאידך מצאנו התייחסות הפוכה המבטאת דווקא את היכולת של האדם להתעלות מעל הצרכים וההישגים שלו, להיות בן חורין מתשוקותיו, מציאות זו מוגדרת כ'עונג'.

נעמיק קצת בטיב שתי בחינות אלו:

השמחה מתוארת תמיד כמצב השורה על האדם מצד השלמה של חיסרון כלשהו, חז"ל אומרים (פסחים קט.) אין שמחה אלא ביין, וכן אין שמחה בלא אכילה ושתיה (מועד קטן ט.) ובמקום אחר אמרו אין שמחה כהתרת הספיקות.

מבואר אם כן שהשמחה נובעת מהשלמת חסרונות והשגת יעדים, ומכאן מתברר שכדי לזכות להשלמה על האדם לחוות את החיסרון הקודם לו, שללא הרעב הרי אי אפשר לשמוח באכילה ושתייה, וכן בלי הספק אי אפשר לשמוח בפתרונו.

ומובן היטב לפי זה שבכל זמן של השלמת חיסרון כלשהו מצאנו את השמחה, כדוגמת 'חג הסוכות' שהיא 'זמן שמחתנו' שבו מתקיים האסיף לכל השנה הבאה, וממילא נשלם מזון האדם לכל השנה. כך גם 'שמחת תורה', שבו מסיימים לקרוא את התורה, והרי זו השלמת החסר הרוחני של האדם, וממילא הוא זמן שמחה. עוד יותר מכך מצאנו שמחה מיוחדת בשמחת חתן וכלה, ומובנת היטב השמחה הגדולה בזה שהרי זהו השלמתו המרכזית של האדם כאדם. וכן בכל מקום שמצאנו עניין השמחה הוא כעין זה שהאדם זוכה להשלים חסרונו.

לעומת זה 'עונג' מוסבר כהשתחררות האדם מתשוקותיו ואי הצטרכותו אליהן, התענגות ללא הזדקקות לעזרים חיצוניים תשרה על האדם כאשר הוא מעמיק להבין שבעצם אין הוא צריך לכלום, והוא שלם עם מצבו הנוכחי.

הדוגמה הקלאסית להבנת מושג זה היא 'שבת', עליה נאמר וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, האר"י ז"ל (ספר הליקוטים וזאת הברכה) מבחין במפורש הבחנה זו בין שבת ליום טוב בשבת איכא עונג ולא שמחה, וביום טוב שמחה.

שבת מבטאת שביתה מוחלטת של האדם, בשבת אנו משיגים את ביטולה המוחלטת של הבריאה אל בוראה, "כאילו כל מלאכתך עשויה" האדם משיג בה את שלמותו ללא הזדקקות לשום שינוי חיצוני. ועל כן בה האדם זוכה לבחינת 'עונג', בניגוד ליום טוב שכל חג מבטא זכייתנו בעניין כלשהו כאמור.

סיפור עממי מספר על מלך חולה שחיפש בגד של אדם שמח כדי להתרפאות על פי עצת חכם, אך בסוף כאשר מצאו קבצן אחד שמח באמת, התברר שהבגד שהוא לובש אינו שלו, שאם היה שלו כבר לא היה שמח כל כך שהרי הוא חושש לאבדו, כלומר עונג שלם אפשרי רק כאשר האדם מרפה את כל אחיזותיו.

אחר שהבנו את מהות ב' בחינות אלה, יש לדעת, שלמרות הניגוד המוחלט בין שתי עבודות אלה, הדרך אל העונג היא דווקא על ידי השמחה, האדם לומד דרך השלמת חסרונותיו שאין הוא זקוק להם, כלומר, דווקא על ידי התנסות האדם בבחינות שונות של השלמת החיסרון הוא רואה את מוגבלותן ומגלה שאין בכוחן להועיל לו באמת, ואז הוא מתחיל לעבוד את העבודה הפנימית יותר של העונג, וכפי ששבת באה לאחר ששת ימי המעשה. הריווח העיקרי הנשאר לאדם מכל השמחות שהוא חווה, הוא המודעות הגדלה לעולמו הפנימי העשיר שהתעורר מכוח אותן ההשלמות, לדוגמה, התנסות באהבה חיצונית תאפשר לאדם לעמוד על טיבה של אהבה, אך לאחר שהתנסה בה במציאות חיצונית יוכל לעסוק בה בפנימיות ללא צורך בהתעוררות החיצונית, כי הרי הוא מודע היטב למציאות האהבה, ובהיותו איש שלם יוכל להתעורר אליה מצד עצמו. ועל כן השמחה קודמת לעונג.

ובסיכום הדברים, יש לומר, במפגש עם שמחות חיצוניות יש בה שתי נקודות מנוגדות זו לזו, מחד היא מלמדת את האדם על מך ערכם של אותן מציאויות חיצוניות חולפות, ומאידך היא מלמדת אותו על עולמו הפנימי העשיר, ועל כן לאחר שהתנסה בהן, והוא מנסה לממש אותן בעולמו הפנימי ללא צורך לאותן התעוררויות חיצוניות, הרי שהוא זכה לשלמות, ולא חסר לו דבר.

שתי מצוות החג – סוכה וארבעת המינים מבטאות את שתי העבודות האמורות, ארבעת המינים שעליהן כתוב ושמחתם לפני ה', מבטאים את שמחת האדם במובחר ובשלם, זה מקביל ל'אור פנימי' שמתבטא במילוי חסרונות בפועל.

הסוכה לעומת זה מבטאת את הדרגה הנעלה יותר, שלמות האדם גם בדירת ארעי ובפסולת גורן ויקב  האור המקיף מאפשר לאדם להתמזג עם כל דבר. כאשר האדם יוצא מעצמו ומתעלה מעל אנוכיותו שזה בחינת אור מקיף, או אז הוא רואה את השלמות בכל ומבין שאין לו שום חיסרון כלל ועל כן הוא מסתפק בפסולת גורן ויקב.

דווקא בחג האסיף כאשר האדם נמצא בשיא שלמותו, כל אסמיו מלאים, שלמות בחינת השמחה, זהו הזמן לצאת לסוכה, ולהבין שאין לנו צורך בכלום, כאשר האדם עוסק בעבודה זו בזמני חסרון, ייתכן שזו סוג של השלמה בדיעבד, אך כאשר האדם בשיאו ומוכן להסתפק במועט, זה מבטא שלמות אמיתית.

שתי בחנות אלו מתייחדים כאשר אנו נוטלים את ארבעת המינים בסוכה, שמחד אנו בתוך הסוכה ודבוקים בעונג העליון בהכרתנו את השלמות הפנימית שבכול, ומאידך אנו נוטלים את ארבעת המינים המבטאים את שיא הפאר וההידור שלמות דרגת השמחה. כאשר האדם זוכה לאחד שתי אלה שמצד עבודתו החיצונית הוא עוסק להשלים את חסרונותיו יחד עם מודעות פנימית שבפנימיות הכול טוב והכול אחד, זוהי שלמותו של האדם.

לאחר שנתבאר באופן כללי המשמעות הפנימית של הסוכה וארבעת המינים, בכדי להשלים ולהבינן הבנה מקיפה יותר, עלינו לעסוק בממד נוסף באופני עשייתן, במבט ראשון הסתכלות זו נראית קצת הפוך למה שנתבאר, אך כפי שנראה זה נותן ערך משלים.

סוכה ואושפיזיה

בסוכה, מלבד המצווה לדור בה ממש עם כל מה שמשתמע מכך מצד כל צורכי הגוף, מבחינה פנימית מבואר ששבעת האושפיזין באים גם הם לדור בסוכה, הזוהר (חלק ג קג:) מדייק זאת מזה שכתוב  "בסכות תשבו שבעת ימים... ולא בשבעת ימים" כלומר  תושיב את שבעת הימים שהם האושפיזין בסוכתך, ומסיק שם שעל האדם לשמוח בכל יום עם האושפיזין הדרים עמו.

ובדברי הבעל שם טוב (אמור ח) מתבאר יותר: בסכת תשבו שבעת ימים וגו', פירוש הפסוק בסוכות תשבו שבעת ימים, לפי הפשוט היה צריך לכתוב להיפוך שבעת ימים תשבו בסוכות, אך כך פירושו, אתם בני אדם תראו שבסוכות תשבו אתם במעשיכם את השבעת ימים עליונים, דהיינו הזיי"ן אושפיזין עילאין כנודע.

הזוהר מתאר את ביאת האושפיזין ואת האדם המשתתף בשמחתו איתם, והבעל שם טוב מבאר כדרכו שאנו במעשינו ממשיכים אותם.

אם כן עבודתנו בסוכה שהיא בחינת אור מקיף היא להושיב בה את האורות הפנימיים, כך גם מבואר שעל פי האר"י המקום המובחר לנענע את ארבעת המינים היא בסוכה, ארבעת המינים גם הן כפי שנתבאר בבחינת אורות פנימיים, ועלינו לכלול אותן בתוך האור המקיף.

הסיבה העיקרית מפני מה האושפיזין באים בחג הסוכות דווקא, מתבאר בחסידות שזה מפני שכל מציאות חג הסוכות היא המשכת האור למטה בעולם הזה, ועל כן בחג זה המידות העליונות מתגלים אצלנו על ידי שבעת הרועים, שהרי "אברהם אתער חסד בעלמא" (זוהר חלק ג צב). כלומר שמידת החסד העליונה נמשכה לעולם הזה על ידי אברהם אבינו, וכן שאר המידות על ידי שאר הרועים, ועל כן כאשר ברצוננו להמשיך אותן המידות העליונות לעולם הזה, שהיא העבודה בחג הסוכות כאמור, הנה הדרך להמשיכן, היא על ידי הבחינות הממוצעות שהם שבעת הרועים.

אם כן המשכת האור המקיף של הסוכה למטה נעשית על ידי ארבעת המינים שבהן אנו מנענעים לכל חלקי המציאות בכדי להאיר לשם, ועל ידי האושפיזין שבכוחם אנו נעשים מרכבה ממש בחלק התחתון שבנו – במידות לאור גדול זה של הסוכה.

והרי יש לנו קומה שלמה המורכבת מהסוכה – ארבעת המינים – אושפיזין. אורות מקיפים – פנימיים – והמשכתם אל המידות, ועיקר העבודה היא דווקא בהיותם מחוברים כאחד כאמור. אך כפי שאמרנו בבחינה זו התנועה היא מלמעלה למטה להמשיך את אור המקיף של הסוכה לתוכנו ממש על ידי ארבעת המינים והאושפיזין שהם כנגד המוחין והמידות שלנו.  

נעסוק בקצרה במהות גילוי האושפיזין בתוכנו בפשטות:

שבעת האושפיזין – ג' הנהגות עיקריות

אברהם יצחק יעקב הם אבותינו.

מהם קיבלנו את מידותינו כמאמרם ז"ל (יבמות עט.) "שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים וגומלי חסדים" שלוש בחינות אלו נמשכים מאברהם – גומלי חסדים. מיצחק – ביישנים. ומיעקב – רחמנים מידת האמצע. זה הבסיס לקבלת התורה, בבחינת 'דרך ארץ קדמה לתורה'.

משה אהרן הם רבותינו, מהם קיבלנו תורה ודרכי הנהגה מעשיים 

יוסף ודוד הם מלכינו, הם מבטאים את היכולת המעשית להמשיך את כל הטוב הזה עד המקומות הנמוכים ביותר, ועל כן הם מבטאים את הגאולה והתיקון

ארבעת המינים והקפותיה

לעומת זה ב'ארבעת המינים' התנועה היא הפוכה, מן הפנים אל החוץ, מאור פנימי לאור מקיף, הרי ארבעת המינים מקבילים לאיברי האדם עצמו, ומשום כך הם מבטאים מציאות של 'אור פנימי', האדם משוטט בתחילה בעולם הזה, הוא מחפש לתקן אותו, הוא רוצה להמשיך את שפעת ה' בעולם הזה, ולכן מתחילה מנענעים את ארבעת המינים אל כל כיווני העולם, זה מבטא אור פנימי.

אך לאחר שלב זה, בסיום הנענועים, אנו מקיפים בהם את הבימה, זה מבטא 'אור מקיף', לאחר תיקון הפנימיות האור הפנימי משתוקק להיכלל בשורשו, הקפה מבטאת התייחסות שלימה ושווה ללא הבחנות והדרגות בבחינת 'עונג' המבוארת לעיל, אך כפי שנתבאר ללא העבודה המאומצת בדרגת 'אור פנימי' לא שייך להתקדם אל תיקון ה'אור מקיף', ולכן עלינו לנוע בסדר זה מהנענועים להקפות, רק כאשר ההדרגה הנוכחית – האור הפנימי בא לידי שלמות, או אז הוא נע מעצמו אל הדרגה שמעליו בבחינת 'אור מקיף'.

התכללות זו של הפנימי במקיף הולכת ומתעצמת לקראת הימים האחרונים של החג, כאשר אנו מתקדמים אל הייחוד השלם הנעשה בשמיני עצרת. ב'הושענא רבא', עדיין אנו מנענעים אך העבודה המרכזית ביום זה הן ההקפות. בשמיני עצרת לעומת זה לא נותרה עוד עבודה פנימית, אנו עושים הקפות הקפות, אנו שבים אל המעגל הראשון בו הכול מתמזג כאחד, הכול מכוון לעבר הייחוד השלם  כאשר הכול נעשה אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם.

השתלבות העבודות השונות

נסכם ונאמר שיש בחג זה שתי תנועות שונות והפוכות, מחד הסוכה שהיא ה'אור מקיף' משתוקקת להתגלות למטה על ידי ארבעת המינים והאושפיזין וכדומה. ומאידך ארבעת המינים המבטאים את ה'אור הפנימי' משתוקקים להיכלל בשורשן העליון. שתי בחינות אלה נפגשות ביניהן, זה בתנועתו מלמטה למעלה וזה בתנועתו מלמעלה למטה, ומבין שתי תנועות הפוכות אלו הכול הולך ונשלם לאחד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!