השערורייה הטבח והעלבון: 50 שנה למתקפת הטרור במינכן

הנס ווקל היה חייל ב-1972 בגרמניה, והוא עדיין מרגיש קצת בחילה כשהוא שומע רעש רוטורים של מסוקים. זה גורם לו להיזכר בצליל שמלווה אותו מאז ליל ה-6 בספטמבר 1972. באותה תקופה, ווקל היה חייל צעיר שהוצב בבסיס אווירי ממש מחוץ למינכן, בוואריה. הוא היה במשמרת הלילה במגדל והיה אמור לעזור לטייסים לנחות עם המסוקים שיבואו לקחת את המחבלים שחטפו 11 ספורטאים ישראלים. החייל הצעיר בן ה-21 היה דבוק לחדשות הטלוויזיה וצפה בדרמה המתרחשת בכפר האולימפי.

באותו בוקר פרצו מחבלים פלסטינים למגורי הנבחרת האולימפית הישראלית, שם ירו והרגו את מרים המשקולות יוסף רומנו ומאמן ההיאבקות משה ויינברג ולקחו עוד תשעה ישראלים כבני ערובה.

בשעות הערב עלו שמונה מחבלים על שני מסוקים יחד עם תשעת בני הערובה שלהם, דרישתם לשחרר כמה חברים מבתי הכלא בישראל ובגרמניה לא זכתה להצלחה. לאחר שעות של משא ומתן, הבטיח שר הפנים הגרמני, הנס-דיטריך גנשר, למחבלים מעבר בטוח לבירת מצרים, קהיר. הוא הבטיח להם שמסוקים ייקחו אותם לשדה התעופה ריים, שם המתין מטוס נוסעים.

אולם במקום זאת, הטייסים לקחו אותם לבסיס האוויר של . פירסטנפלדברוק, הנס ווקל החייל דאז, סיפר בראיון לתאגיד השידור הגרמני DW, כי הוא צפה במסוקים מגיחים מחומת ערפל בסביבות השעה 22:30 ונוחתים ממש מול החלון של משרדו בקומת הקרקע.

התוכנית של המשטרה הייתה שצלפים יהרגו במהירות את המחבלים וישחררו את בני הערובה. אבל התוכנית השתבשה מאוד. המחבלים השיבו באש עם הקלצ'ניקובים שלהם, בעוד הכוחות הגרמניים לא היו מתואמים, והתנהלו בצורה גרועה. חילוץ בני ערובה מעולם לא היה חלק מאימוני המשטרה לפני כן ולשוטרים לא היה מכשירי קשר כדי להתנהל זה עם זה, כך שחלקם אף ספגו אש מעמיתיהם.

ווקל וחבריו החיילים אפילו לא קיבלו הודעה שהמחבלים ובני הערובה שלהם מגיעים לפירסטנפלדברוק. "נכנסנו לזה פשוט כי היינו שם באותו זמן", הוא סיפר "זה עתה ירדנו ממשמרת הלילה שלנו. אף אחד לא אמר לנו כלום מראש".

ווקל תפס מחסה בפינת החדר ליד הרדיאטור כשכדורים שורקים באוויר. רק כמה מטרים ממשרדו, ריקושט פגע והרג שוטר. "אנטון פליגרבאואר השוטר נפגע", הוא אמר. "הוא שכב שם. הקירות היו מלאים ברסיסי עצמות. הוא נורה בראשו".

פרצי אש הדהדו על פני שדה התעופה עד חצות. ואז היה פיצוץ אדיר. מחבל השליך רימון לתוך אחד המסוקים - שם היו עדיין קשורים בני הערובה. עם שחר התברר כי בנוסף לשוטר חמישה מהמחבלים נורו ונהרגו, בעוד שאף אחד מבני הערובה הישראלים לא שרד.

המשחקים האולימפיים במינכן נועדו להראות את פניה הידידותיות של גרמניה לעולם. זו הייתה אמורה להיות "חגיגה של שלום", 36 שנים לאחר המשחקים האולימפיים בברלין שנשלטה על ידי הנאצים, ורק 27 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה והשואה שבמהלכה רצחה גרמניה שישה מיליון יהודים.

אבל עכשיו שוב נהרגו יהודים על אדמת גרמניה - ומדינת גרמניה לא הצליחה להגן עליהם.

לאחר הפסקה של יום אחד בלבד וטקס הלוויה, נמשכו התחרויות במינכן. לא הייתה התנצלות מפוליטיקאים או מהמשטרה על הפיאסקו של פירסטנפלדברוק. לא הוקמה ועדת חקירה, איש לא לקח אחריות על מבצע החילוץ הכושל או מדוע נדחו הצעות העזרה של מומחים ישראלים.

קרובי משפחתם של הקורבנות לעומת זאת, נאלצו להיאבק במשך עשרות שנים כדי לקבל הכרה כלשהי, ופיצוי הולם יותר. כעת המשפחות לא ישתתפו באירוע ההנצחה במינכן.

"עדים, קורבנות ומשפחותיהם טופלו כמעט כמו קרובי משפחה עניים מעצבנים", אומר לודוויג ספאנלה, נציב האנטישמיות של בוואריה, המחויב לחקור מחדש את אירועי 1972. מערב גרמניה נכשלה מול הטרור, טען.

"מה שקרה אחר כך הוא גם כישלון דרמטי של המדינה", אמר ספינל לתאגיד השידור הגרמני DW. "אנשים רצו לשכוח דברים מהר מאוד ועשו כל מאמץ לעשות זאת. הם שתקו על האירועים. ולא היה זיכרון פומבי". רק בעשר השנים האחרונות בערך נעשו מאמצים לזכור ולהתמודד עם האירועים - למשל על ידי הקמת אנדרטה בפארק האולימפי של מינכן. הנס ווקל אמר גם שהוא הוחזר לתפקידיו הרגילים במהירות האפשרית בפירסטנפלדברוק, פעולות הטיסה החלו מחדש בזמן שהריסות המסוקים עדיין היו בשדה התעופה מול המגדל, לא היה ייעוץ פסיכולוגי, הרופאים באותה תקופה אהבו להמליץ ​​לשתות כוס קוניאק כדי להתמודד עם ההלם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!