י"ג חשון התשפ"ה
14.11.2024
פרשת עקב

הרב שאול יורוביץ': דרכי התמודדות עם הגאווה

כמדי שבוע, הרב שאול יורוביץ' מתבונן לעומק באקטואליה היהודית ושולה מתוכה מגוון עצות לעבודת המידות והתמודדות עם מכשולים • והשבוע: דרכי התמודדות עם הגאווה בראי הפרשה

הרב שאול יורוביץ': דרכי התמודדות עם הגאווה
הרב שאול יורוביץ' צילום: באדיבות המצלם

פרשתנו עוסקת בהרחבה בתיאורים שונים של מידת הגאווה, משה רבנו שוב ושוב מזהיר את ישראל על חומרת הדבר ומדריך אותם איך להתמודד עם זה כראוי.

בהתבוננות מעמיקה ניתן לראות בדברי משה רבנו שלושה סיפורי גאווה שונים, ביטויים שונים לחלוטין של אותה אנוכיות, ומשום כך שלושה אופני התמודדות שונים עם כל אחת מהן באופן מיוחד.

נצטט את הכתובים וננסה לרדת לעומקם ולבארם:

א' הצורה הנפוצה ביותר של הגאווה מתוארת בפרשתנו כך:

"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח)

זהו סיפור הגאווה הקלאסי והנפוץ ביותר, אדם עושה חיל בעסקיו, ה' מאיר לו פנים, אך הוא חש שמעשיו הם שגרמו להצלחתו וכישרונו עמד לו להשיג קניינים שונים, וזה מביא אותו לרמות לב ולגאווה.

מלכודת גאווה זו עומדת לפתחו של כל אדם, קל ליפול בה שהרי כל אדם לכאורה רואה את כשרונו וכוחו המיוחד.

בצורתה הקיצונית, גאווה זו הולכת ומתפתחת באדם עד שהוא שוכח לחלוטין את ההשגחה העליונה ומתפתה לחשוב באופן מודע שהוא לבד הביא את עצמו למקום שהגיע, כך אומר פרעה: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט) ומפרש הרד"ק: "עשיתי ותקנתי אותי בחכמתי ובתבונתי עד שנעשיתי מלך גדול"

התורה מלמדת אותנו בשפה ברורה איך להתמודד עם גאווה מעין זו:

"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל"

עצת התורה היא לזכור בתמידות שהקב"ה "נותן לך כוח לעשות חיל", ובאופן כללי יותר יש כאן הדרכה להתבונן בגדולת ה' ובהשגחה התמידית אשר בה הוא מנהיג את עולמו.

ב' גם לאחר שאתה מודע היטב ש'הוא' הנותן לך כוח לעשות חיל, עדיין סכנת הגאווה אורבת ממקום עדין יותר, לזה הפרשה מתייחסת בהמשך.

"אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ" (ט ד)

מדובר כאן במפורש על משהו שברור לו לאדם שאין לו חלק בו מצד מעשיו, הרי הוא מכיר בכך שה' הוריש לו את הארץ כמפורש בפסוק, אך בכל זאת עדיין הוא מכניס את עצמו בסיפור, הוא אומר לעצמו "בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", כלומר למרות שהוא מודע בבירור שזה מתנה שהוא מקבל, בכל זאת היצר תוקף אותו.

בשלב זה האדם הוא לא עד כדי כך טיפש לתלות את כל הדבר בעצמו, שהרי הוא מבין שה' הוא ההודף אותם, אך בכל זאת הוא מנסה לערבב את עצמו ולומר, נכון שהכול מאת ה', אך בכל זאת יש לי זכות כלשהי, והוא כורך יחד את "רשעת הגוים האלה" עם "בצדקתי" זוהי גאווה עדינה ומוסתרת יותר.

תשובת התורה היא פשוטה ביותר: לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ...

התורה מוסיפה: כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה: ועוד היא מוסיפה: זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר...

כלומר, העצה במקרה הזה היא לזכור את כישלונותיך, ביאור הדבר: כאשר האדם מתחיל להתגאות בצדקותיו או במעשיו הטובים הרי זה מפני שהוא בוחר להסתכל רק בחלק הטוב שבו ומתעלם מהחלקים האחרים, עליו כמובן לראות כל חלקיו גם יחד בכדי לא ליפול לגאווה.

משמעות עצה זו באופן כללי היא התבוננות האדם ב'מיעוט ושפלות עצמו' כלפי בוראו.

ג' לעתים אדם מתגאה גם אחר ידיעתו שאין הדבר תלוי בו כלל, בסוף פרשת ואתחנן, אחר שהתורה מציינת את מעלת ישראל: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ" (ז ו) מסייגת התורה ואומרת כך:

"לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם"

זוהי גאווה מצד עצם מעלה עצמית שיש באדם, אף שהוא יודע שאת הכול ה' נותן לו, הוא מודע גם ששום דבר לו בזכותו, בכל זאת מתעוררת בו מחשבה דקה של גאווה, הוא אמר לעצמו: בכל זאת הנני חשוב יותר מאחרים, תשובת התורה לגוון זה של גאווה היא, שכל עיקר המעלה העצמית של עם ישראל היא מצד היותם בטלים ומבוטלים בעיני עצמם.

רש"י מפרש את דברי הפסוק "כי אתם המעט – ממעטין עצמכם כגון אברהם שאמר אנכי עפר ואפר וכגון משה ואהרן שאמרו ונחנו מה, כלומר סיבת בחירת ה' בכם היא דווקא מצד שאתם רואים את עצמכם כחלק מהגילוי האלוהי בעולם, וברגע שאתם מתגאים בזה הרי אתם מייחסים חשיבות נפרדת לעצמכם ומתנתקים במידת מה מהשורש העליון.

נקודה נוספת שאפשר ללמוד מדברי הכתוב 'כי אתם המעט מכל העמים' היא הדרכה להתבוננות ב"מיעוט עצמו" לא רק לגבי הקב"ה, אלא אף ביחס לבני אדם אחרים, זהו עוד שלב בעבודת הענווה.

נסכם את שלושת סוגי הגאווה המתוארים כאן ושלושת דרכי ההתמודדות איתן בקצרה:

  • גאווה במעשי האדם ובהצלחותיו, כנגדה על האדם לזכור שהכול מאת ה' הנותן לו כוח לעשות חיל.

 

  • גאווה במתנות שהוא מקבל ומדמה שזה בזכותו, כנגדה על האדם לזכור גם את כישלונותיו וחסרונותיו.

 

  • גאווה בעצם היותו מה שהוא, כנגדה על האדם לראות את עצמו ממש כחלק מהגילוי האלוהי הכולל בעולם ולבטל את ישותו לשורשה העליון.

מובן וברור שהגאווה יכולה להתבטא באדם באופנים רבים נוספים, אך אלו הן הכללים הבסיסים שהתורה נותנת לאדם להתמודד ולהתגבר על מידה מגונה זו.

פרשת עקב

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}