לפני פטירתו: הסב ביקש מנכדיו שיהיו כמו אחת הבובות

לפני שהוא נפטר, סבא קרא לנכדים שלו וביקש לתת להם מתנה. "זהו שיעור לכל החיים", הוא אמר. הוא הראה להם בובה. "אם תסתכלו היטב, אתם תראו שלבובה יש חור באוזן". הוא נתן להם חוט, וביקש מהם להעביר את החוט דרך האוזן של הבובה. הם השחילו את החוט, והוא יצא מהאוזן השנייה. "זהו טיפוס" אמר סבא, "שכל מה שאתה אומר לו, יוצא מהאוזן השנייה, והוא לא לוקח שום דבר פנימה".

סבא הוציא בובה נוספת, ביקש מהם להשחיל את החוט לאוזן של הבובה השנייה, והחוט יצא דרך הפה. "זהו סוג שני של אנשים. כל מה שאתה אומר לו - יוצא החוצה לאחרים".

סבא הוציא בובה שלישית, והנכדים חזרו על הריטואל, אך הפעם החוט לא יצא בכלל. "זהו סוג שלישי של אנשים", אמר סבא, "שכל מה שאתם אומרים להם - נשאר אצלם בפנים, ולא יוצא".

"כמו מי אנו צריכים להיות?", שאלו הנכדים.

סבא הוציא בובה רביעית. כשהכניסו הנכדים את החוט בפעם הראשונה, הוא יצא מהאוזן. "תעשו זאת שוב", ביקש סבא. בפעם השנייה החוט יצא מהפה. "תחזרו על כך". בפעם השלישית החוט לא יצא כלל.

זהו הטיפוס הרצוי – אדם צריך לדעת מתי להקשיב, מתי להישאר בשקט, ומתי לדבר.

בט' באב אנו אבלים על חורבן בית המקדש. אך לא רק על כך שנחרב לפני למעלה מ-1900 שנה, אלא כמו שחז"ל לימדונו: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא פרק א').

בין סיבות החורבן העיקריות נמצאות לשון הרע ושנאת חינם. הבה נקבל על עצמנו להיות כמו הבובה הרביעית: פעמים דברים שאומרים לנו, צריכים להיכנס מאוזן אחת ולצאת מאוזן שנייה. לא להיפגע ולקחת כל דבר ללב;

פעמים לדעת להפנים ולקחת פנימה;

ופעמים לדעת להקשיב, ובמקום לשון הרע, להוציא החוצה אהבה, סליחה והכלה.

שנזכה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.

שבת שלום.

בברכה, יצחק פנגר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!