השבוע לפני: האיש שהקים ארגוני הגנה על יישובי ישראל
הוא גילה בחפירות את עירו של רבי יהודה הנשיא, הקים תנועה שמטרתה הייתה לבסס את ההגנה היהודית על יישובי הארץ וכתב יומן בו תיעד את כל פעולותיו למען העם והארץ. 84 שנים לרצח אלכסנדר זייד. האיש והאגדה
- שלו שינברג
- י"ג תמוז התשפ"ב
אם חשקה נפשך בדף על שמך בוויקיפדיה, אם אתה מעוניין שאחרי 120 תזכה לאזכרה ממלכתית שנתית במחיצת אנשי שם, אם אתה חולם על אנדרטה מרשימה שתנציח את פעולתך, ובכלל – אם אתה רוצה להיזכר בדפי ההיסטוריה כדמות שסביבה נקשרו אגדות, שמנהיגים מוכרים נאמו על גדולתה וגבורתה, שרחובות נקראו על שמה – אתה צריך להיות תלמיד חכם אדיר, אדמו"ר, מנהיג רוחני, או לחלופין: גיבור לאומי אמיץ וכריזמטי מאד.
אך האם ישנם אנשים פשוטים שזכו בתהילת עולם? כזה היה למשל אלכנסדר זייד שזכה לאנדרטה מרהיבה ורחובות רבים בארץ נקראו על שמו. לכאורה, דמותו של זייד היא ההפך הגמור מדמותם של גיבורי האגדות, הכריזמטיים והמרשימים.
זייד היה עובד אדמה פשוט וצנוע, שאהבתו הגדולה הייתה למקוש ולחרמש, ידיו היו מלאות ביבלות ושערותיו בזיעה, גם אם חש לפעמים תסכול מהעבודה ומהקושי שלה. את הופעתו של זייד תיאר חברו, יצחק בן צבי (שהיה לימים הנשיא השני) כבר ב-1932: "גם מראהו יעיד על מקורו (של זייד, המגיע מארץ סיביר), שערות ראשו בהירות ותנועותיו איטיות".
אלכסנדר זייד: ויקיפדיה
למרות כל אלה, היה זייד למיתוס ולאחד ממיצגיה של התנועה הציונית ככלל, ושל העלייה השנייה בפרט. סיפורו של זייד מתחיל בשנת 1886 בעיירה הסיבירית אירקוטסק. זייד נולד ליצחק, מהפכן שהוגלה לסיביר, ולרבקה שנולדה למשפחה סובוטיקנית (שיחד עם חבריה הרוסים-נוצרים קיבלה על עצמה את מנהגי היהדות. קהילה זו – ששמה נובע מהמילה הרוסית 'סובוטה' -"שבת" - מעניינת מאוד ומתקיימת עד היום).
לאורך חייו תיעד זייד את תחושותיו וחוויותיו על הדף וכתב פרקי יומן ארוכים על אודות עשייתו הנמרצת. אליעזר שמאלי, מי שהוציא לאור את פרקי היומן שלו, תיאר את אהבתו לכתיבה כך: "העיפרון והמחברת היו חבריו בלילה, כשם שהמחרשה והרובה ליוו אותו ביום. בין התנפלות להתנפלות ובין חרישה לזריעה – תמיד מצא לו שעה להתבודדות, לחשבון־נפש בכתב".
זייד גדל במשפחה ממוצא חרדי אדוק, וכילד קיבל חינוך יהודי מצוין, ואף למד בצעירותו ב"חדר", עד שעבר לבית ספר חקלאי. על השורשים היהודיים-חרדיים שלו שליוו אותו במהלך חייו סיפר כך: "את חינוכי הראשון קיבלתי ב'חדר', שבו היה המלמד, יוצא וילנה אף הוא, מתרגם לנו את החומש לרוסית, אף־על־פי שידע יידיש. אבי היה יהודי בן־תורה. בווילנה למד שנים רבות בישיבה. מלבד תלמוד ידע עברית על בוריה".
כשהגיע לגיל 15 נאלץ זייד להקדיש את כל-כולו לפרנסת המשפחה קשת היום שלו, שהתגוררה עתה בווילנה, לאחר פטירת אביו. לאחר פרוץ פרעות קישינב ב-1903 פגש במיכאל הלפרין, איש העלייה הראשונה, בקבוצת ההגנה שקמה בווילנה לצורך תכנון הגנת העיר במקרה שהפורעים הנוצריים יגיעו גם אליה. את דמותו המרשימה תיאר כך:
"הלפרין היה אדם צעיר יפה־תואר ודמה בחיצוניותו לגיבור אגדי. גבוה ומוצק, תלתלים בהירים יורדים לו על כתפיו וכל ישותו אומרת אצילות... הלפרין התחיל לחנך אותנו במרץ לקראת תפקידנו בארץ־ישראל. מצאנו בהלפרין יסוד חדש: דמיון לוהט. הוא הדליק בלבותנו, בני 17־16, את אבוקת הדמיון".
בשלב זה התוודע זייד לרעיון העלייה לארץ ישראל ולציונות בצורה בהירה וברורה. כבר בימים אלה התחנך לרעיון השמירה על הארץ ועל היהודים היושבים בה בצורה עצמאית: הוא שמע מהלפרין על הסכנה הטמונה בהשארת הנשק בידי השומרים הערביים, ולימים החליט שברצונו לפעול בנידון.
הלפרין השפיע על זייד עד כדי כך שהחליט לעלות ארצה, ובשנה שלאחר מכן, 1904, עגן בחופי הארץ. אך עם הגיעו נאסר ביפו בידי העות'מנאים ששלטו אז בארץ.
זייד לא מוכן היה לוותר, וביומנו כתב: "הייתי נרגז. דמי רתחו בי: היעזו לגרש אותי מארץ־ישראל?! החלטתי לפרוץ מבית־הכלא בכוח ולהילחם בשוטרים, ובלבד שלא לשוב לרוסיה". בעזרת שוחד השתחרר, והתחיל את חייו החדשים בארץ הקודש.
זייד עבד תחילה ביקב ולאחר מכן כשומר, ולאחר שפגש את יחזקאל חנקין, מראשוני העלייה השנייה בעת שעבדו יחדיו בסיתות אבנים בירושלים, החלו השניים לרקום חלום: הקמת כוח עברי-לוחם, שיקדם את הריבונות היהודית בארץ ישראל. לא בדרכים דיפלומטיות הסובבות סחור-סחור עד שהן מגיעות ליעד עצמו, אלא ריבונות יהודית על הארץ בכוח הזרוע. השניים פנו לישראל שוחט, ובספטמבר 1907 הקימו שלושת הצעירים בחשאי את ארגון "בר גיורא", שנקרא על שמו של שמעון בר גיורא, אחד ממצביאי המרד הגדול ברומאים.
אנדרטת אלכסנדר זייד בעמק יזרעאל
כעבור שנתיים הקים גרעין מייסדי "בר גיורא" ובתוכו גם אלכסנדר זייד את ארגון "השומר". מטרתו של הארגון היה להשיב את תפקידי השמירה במושבות הארץ ליהודים. זייד התרוצץ ברחבי הארץ כדי לקדם את פעילות הארגון, והיווה גורם מרכזי בהעברת השמירה לידיים עבריות. כ-300 צעירים יהודים עברו תחת הכשרתו ופוזרו ברחבי הארץ, במושבות, שדות וקיבוצים. יחד עם חבריו הקים את הכפר "בר גיורא", לימים "כפר גלעדי", ואת "תל עדשים". הוא עצמו שמר על המושבות השונות, וכך סיפר:
"הכוכב החביב ביותר על השומר הוא כוכב הבוקר, הגדול, הזוהר, זה המבשר כי הלילה גז ועוד מעט ויבקע השחר. ארוך הלילה בעיני השומר. ארוך הוא יותר כאשר הוא עובר בשקט וללא כל מאורע. ארוך בלי קץ. העיניים נעצמות וקורי־שינה נמתחים עליהן, הגוף כבד ונמשך אל האדמה. אח, מה טוב היה לצנוח למטה, להשתרע על הקרקע, לעצום את העין, ולנמנם רגע קט".
אחת התכונות שאפיינו את זייד ביותר הייתה אהבת הארכיאולוגיה. הוא נהנה מאוד לחפש ולחפור באדמה מסביב לביתו, בתקווה למצוא עוד "דרישת שלום" מההיסטוריה היהודית העשירה והמרתקת. ב-1936 אחת מן החפירות הללו הובילה לתגלית המשמעותית ביותר שלו:
במהלך הליכה שעשה מצא פרצה באחת ממערות האזור, וכבר אז הבין את המשמעות העצומה שעלולה להיות לאותו ממצא. הוא מיהר לשלוח פתק לחברו יצחק בן צבי ולארכאולוג המוערך בנימין מזר, וכך כתב: "חבר בן-צבי שלום! אתה ומייזלר מוכרחים לבקר אותנו. הסיבה: גילינו בתוך מערות, בפנים, עמוק, כתובת עברית ויונית וגם מנורות שבעה קנים חתומות בתוך אבן, גם דלתות עם ציורים".
לאחר ביקורו העלה בן צבי השערה לפיה הממצא החשוב הוא לא פחות מאשר בית שערים. ואכן, לאחר כמה שנים נוספות של חפירות נמצא כי זהו המקום. הממצא של זייד היה חשוב מאין כמותו. בית שערים שימש בעברו כאחד ממקומות מושבו של רבי יהודה הנשיא במאה ה-2, ולשם הוא הביא את הסנהדרין, שישב שם שנים רבות. רבי אף נקבר במקום, שהפך לאחד הסמלים לעולם בו התפתחה היהדות בצורה משמעותית.
זייד טיפח במהלך 12 השנים בהן התגורר בגבעת שייח אבריק את המקום, הקים בו חווה חקלאית, וגידל בו את ילדיו לאור ערכי הציונות והחקלאות.
ב-11 ביולי 1938 נרצח זייד בידי ערבי בשם קאסם אל-טבאש, בדרכו לקיבוץ אלונים. הרצח זעזע את היישוב, ומנהיגיו הספידו את מי שכונה "השומר האחרון". יום בלבד לאחר מותו החל להיבנות המיתוס סביב אלכסנדר זייד.
דוד בן גוריון, מנהיג היישוב, עלה לנאום בהלווייתו של זייד, דיבר בפאתוס על גבורתו של זייד, והתחייב שהיא תנחה את דרכם של צעירים רבים לאורך הדורות:
"היום נפל ארי שבחבורה, אחד מיחידי סגולה, אשר נפשם וחייהם הם מעין למאות ולרבבות לדורות, אחד היחידים שבהם מתגלמת הסגולה הנצחית של התנועה, של המעמד, של האומה. אנו מלווים אדם שבו התגלמה תפארת גדולה... אנחנו שעמדנו במחיצתו נתאבל על מותו עד יומנו האחרון אבל הנוער העברי, הדור הבא יתגאה באלכסנדר זייד – בגבורה שנתגשמה בו בפשטות כזאת".
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות