האיש שחשף את האמת מאחורי תאי הגזים ומחנות המוות

לפני 80 שנה בדיוק גילתה בריטניה את האמת על הפשע הנתעב ביותר של האנושות, רצח תעשייתי שיטתי של שישה מיליון יהודים. לפני 80 שנה השבוע הגיח ממחנות ההשמדה של היטלר עד ראייה הראשון של מה שייקרא לימים השואה. אבל אפילו אחרי שלוש שנים של מלחמה אכזרית, הרעיון שגרמניה עלולה להרוג עשרות אלפי גברים, נשים וילדים בתאי גזים נראה בלתי אמין מכדי לקבל אותו ללא אימות.

אז במקום למרוח מיד את החדשות מעל העמודים הראשונים שלהם, עיתוני העולם קברו את זה בפנים. שלמה בר ווינר, יהודי פולני, נמלט ממחנה חלמנו בפולין שנוהל על ידי הנאצים, שם נאלץ לקבור את גופותיהם של אלפי קורבנות כשהן נזרקו מטנדרי גז. כך מדווח ה'דיילי מירור'.

עדותו המפורטת על הזוועות שראה - כולל הצורך לקבור את כל משפחתו - פורסמה לראשונה בעיתון פולני מחתרתי ב-1 ביוני 1942. אבל יעבור כמעט חודש עד שהדבר יתחיל להתפרסם בחו"ל. ב-25 ביוני לפני 80 שנה תיאר ה'דיילי טלגרף' כיצד הנאצים השתמשו בתאי גזים ניידים לרצח של ממוצע 1,000 יהודים בגז מדי יום. עם זאת, הסיפור, שהתייחס ל"טבח הגדול ביותר בתולדות העולם", פורסם בעמוד החמישי של גיליון בן שישה עמודים וזכה להתעלמות רבה. רק באביב 1945, לאחר שהצבא האדום שחרר את מחנה ההשמדה אושוויץ וכאשר חיילים בריטים ואמריקאים מבועתים החלו לשחרר את ניצולי המחנה בגרמניה, נחשף סוף סוף קנה המידה האמיתי של הפתרון הסופי של היטלר.

עד אמצע 1945, רוב יהודי אירופה שניים מכל שלושה נרצחו, הורעבו למוות או מתו ממחלות. רק באושוויץ לבדה נרצחו יותר ממיליון יהודים, בעיקר בתאי גזים שנבנו במיוחד. עד שווינר בן ה-31 הצליח לברוח מחלמנו ולספר על זוועותיה, רוב האנשים כולל הקהילה היהודית עצמה האמינו שהמחנות הוקמו לא לשם השמדה אלא לניצול היהודים לעבודת כפייה.

אבל למעשה, במשך שנה שלמה לפני בריחתו של ווינר, הנאצים כבר יישמו את תוכניתם לחסל את האוכלוסייה היהודית באירופה. בינואר 1942 פקידים גרמנים נפגשו כדי לתכנן את הפתרון הסופי, עד אז שימשו טנדרים מלאים עם גז בחלמנו כדי להרוג עד 1,000 קורבנות יהודים ביום.

וינר, שנולד במרכז פולין, היה בין 1,600 היהודים שנאספו בכפר שלו והועברו לחלמנו ב-5 בינואר 1942. שם הקימו הגרמנים את אחד המתקנים הראשונים שבהם שימש גז רעיל לרצח המוני. לאסירים נאמר לפשוט את בגדיהם הם הוכנסו לטנדרים שהוסעו לתוך היער, שם אדי הפליטה הופנו פנימה וגרמו למותם של היהודים. ווינר היה בין 15 גברים "ברי מזל" שנבחרו לא למות במיידי אלא לעבוד עם הזונדרקומנדו שנכפה עליהם להיפטר מקורבנות הגזים.

מאוחר יותר הוא תיאר את כל התהליך הנורא. "לא היינו צריכים לחכות הרבה לפני שהמשאית הבאה הגיעה", כתב. "זה נראה כמו משאית גדולה רגילה, בצבע אפור, עם שתי דלתות אחוריות סגורות הרמטית. הדפנות היו מפלדה, לא היו מושבים. מתחת לסורג עץ היו שני צינורות שיצאו מהתא. היו להם פתחים קטנים שמהם יצא גז. הנהג לחץ על כפתור, באותו רגע נשמעו צרחות מפחידות, צעקות ודפיקות בדפנות הטנדר. זה נמשך בערך 15 דקות. ואז הנהג האיר עם לפיד מאחור כדי לראות אם האנשים מתים ונסע עד לטווח של חמישה מטרים מתעלה לשם שפך את הגופות".

ווינר המשיך בתיאור הנורא. "הוא הורה לנו לפתוח את דלתות המשאית עם ריח הגז", ווינר סיפר כיצד נאלץ להוציא את הגופות מהטנדרים ולהכניס אותן באדמה. "הגופות נזרקו אחת על השנייה כמו ערימת זבל, תפסנו אותם ברגליים ובראש, בקצה התעלה עמדו שני גברים שהשליכו את הגופות. בתעלה עמדו שני גברים נוספים שקברו אותן עם הפנים כלפי מטה, אם נשאר מקום כלשהו, ​​ילד נדחף פנימה".

"איך נראו המתים? הם לא היו שרופים או שחורים, פניהם היו ללא שינוי. כמעט כולם היו מלוכלכים". בחלק המחריד ביותר של הדיווח שלו, תיאר וינר את מציאת הוריו ואחיו בין ההרוגים. "במהלך ארוחת הצהריים קיבלתי את הבשורה העצובה: הורי היקרים ואחי נמצאו בקבר, בשעה אחת חזרנו לעבודה. ניסיתי להתקרב למתים כדי לראות את אהוביי בפעם האחרונה".

הוא המשיך לתאר, "נשארתי לבד בעולם הזה עכשיו. מתוך משפחתי בת 60 נפשות בערך, הייתי הניצול היחיד שנותר". פעם אחת, אחד הגברים שעבדו איתו זיהה את בנו. "חבר שלי געצעל צ'זסטובסקי צרח כשזיהה את בנו בן ה-14 שזה עתה נזרק לתעלה. היינו צריכים למנוע ממנו להתחנן לגרמנים שיירו גם בו. טענו שיש צורך לשרוד את הסבל הזה כדי שנוכל לנקום בגרמנים מאוחר יותר".

וינר סיפר כי הם החליטו לברוח כי ידעו שהם יירצחו לאחר תקופה כפי שהנאצים עשו לכל עובדי הכפייה עם הגופות, וינר נמלט במהלך נסיעה באוטובוס ממקום למקום. וינר הצליח להגיע לגטו ורשה שם קיבל עזרה מעורך דין שתיעד את רדיפות הנאצים עבור קבוצת מחתרת.

ב-1 ביוני 1942 פרסם את הדו"ח של וינר, עיתון מחתרתי בוורשה. משם זה הגיע ל'דיילי טלגרף', שבוע לאחר המאמר ב'טלגרף', ה'ניו יורק טיימס' הביא דיווח משלו על המידע של וינר, שתיאר כיצד הנאצים "ממשיכים באופן מתודי במסע שלהם להשמדת כל היהודים". אבל למרות תיאור הזוועות הנוראיות ביותר, המאמר נכתב בעמוד שש, ולא קיבל תשומת לב במקומות אחרים. וינר לא שרד את השואה, הוא נרצח כמה ימים לאחר שהעביר את הדיווח על הרציחות הנוראיות.

ה'דיילי מירור' מדווח, כי האומץ שלו בלהזהיר את העולם לפשעיו של היטלר לא היה לשווא. שלושה חודשים לאחר פרסום הדו"ח שלו, משרד החוץ האמריקאי אישר את המידע. לאחר מכן הגיע דו"ח של ממשלת פולין הגולה, המזהיר את מעצמות העולם מפני תוכניות ההשמדה של גרמניה וקרא לעולם "להסיק את המסקנות המתאימות". ב-19 בדצמבר 1942, בריטניה, ארה"ב ועוד עשר ממשלות פרסמו הצהרה המגנה את "כוונתה של גרמניה הנאצית להשמיד את העם היהודי באירופה" והזהירה כי "האחראים לפשעים אלה לא יימלטו מעונש". הפעם החדשות היו בכל עמוד ראשון בעולם ולבסוף כל העולם ידע.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!