הרב שאול יורוביץ': מידה טובה מרובה

פרשתנו ברובה מתארת את ברכת אלו ההולכים בדרך ה', ולעומת זה את הקללות הקשות שייפלו בחלקם של המואסים בדבר ה'.

השאלה העולה מאליה לכל מעיין היא שלכאורה אין סימטריה בין הברכות לקללות, שהקללות מרובות על הברכות ביחס של כמעט פי שלושה, כשלושים פסוקי קללה לעומת אחד עשר פסוקי ברכה, והיה ראוי שיהיה בהיפך הגמור שהרי אמרו חכמינו ז"ל (יומא עו. וברש"י שם) "מידה טובה מרובה על מידת פורענות פי חמש מאות".

שאלה זו תישאל כמובן גם בתוכחת כי תבוא שגם שם מפורטים באריכות רבה כל מיני קללות משונות ונוראות, ולעומתן הברכות המפורשות שם הן מועטות ביותר. (בנוסף יש להעיר שאף הברכות והקללות שניתנו על הר גריזים ועל הר עיבל הנקרא גם שם בפרשת כי תבא הפסוק מפרט את הקללות והברכות אינן כתובות אלא נלמדות מהקללות, ולכאורה היה ראוי שיהיה ההיפך).

על כל פנים מכל זה רואים שזוהי מגמה קבועה וברורה בכתובים להעדיף את פירוט הקללות יותר מהברכות אף שלפי כל הסיבות המובנות היה ראוי להיות ההיפך.

למעשה מצאנו כבר התייחסות בדברי חז"ל לתמיהה זו (מדרש תנחומא פרק ד)

"אמר רבי שמואל מי שמביט בהן מוצא הברכות יתרות על הקללות, כיצד ברכות פתח באל"ף אם בחקתי תלכו וסיים בתי"ו ואולך אתכם קוממיות, שהברכות באות עליהם מאל"ף ועד תי"ו, והקללות פתח בוא"ו ואם לא תשמעו וסיים בה"א ביד משה, בין וא"ו וה"א אין כלום".

למרות שנראה פשוט וברור שהקללות מרובות על הברכות, רבי שמואל קובע בצורה חד משמעית שש'מי שמביט בהן' כלומר מי שיעמיק ויתבונן ימצא שהברכות מרובות על הקללות, הוא מנמק את דבריו שזה מפני שהברכות כוללות את ה'כל' מא' ועד ת', לעומת הקללות שכל כולן מצומצמות בין ו' לה'.

ביאור הדברים: כאשר נתבונן במהות הברכה נראה שמה שמאפיין מצב של שפע וברכה היא הרגשה כללית של שמחה ונחת, בזמן כזה אין האדם יורד להסתכל בדקויות ובפרטים השונים, שעצם הירידה לפרטים מבטאת צמצום, וכאשר רוחו של האדם טובה עליו באמת הרי הכול טוב והוא מעל המקום של הסתכלות פרטנית.

מה שאין כן בזמני רעה חלילה הרי כל כולה מבטאת עיסוק פרטני ומצומצם בכל פרט ופרט, כאשר האדם מצוי בקטנות דעת כל שטות מצליחה לבלבל דעתו. ובמילים פשוטות במצבי מצוקה האדם רואה את צרותיו חבילות חבילות, הוא אומר לעצמו, הנה זה לא טוב לי, וגם זה לא, וכו', לעומת זה בהיותו בטוב, אז פשוט טוב לו ללא צורך לפרט, שהמציאות השלמה הטובה היא אחת, ואילו הרעות מתפרטים לסוגים שונים, שכל אחד מהם בפני עצמו פוגם בטוב השלם.

אם כן עצם מהות הברכה עוסקת בראייה כוללת ללא הצטמצמות, לעומת הקללות המבטאות צמצום ומכוח זה הן משתקפות בפרטים רבים, ואולי זה ביאור דברי רבי שמואל.

נראה שזה מתבאר גם מהמשך דברי המדרש: (שם)

"אמר ר' לוי משל למלך שהיה לו בן הכניס אותו לפלטרין שלו, והראה לו תמחוי מלא כל טוב, והראה לו פלטרין חריבות, אמר הבן לאביו, התמחוי הזה למי, אמר לאותו שמקלסני, והחרבות למי, לאותו שמורד בי, כך הקב"ה מראה להם ברכות וקללות, והן רואין הברכות מועטות והקללות מרובות"

כאשר אתה מביט על ארמון בנוי או על תמחוי מלא כל טוב, הינך רואה דבר אחד שלם עשוי מקשה אחת, לעומת זה כאשר אתה רואה ארמון שנחרב הרי אז הוא עשוי חלקים רבים ושונים, וממילא הוא נתפס כהרבה יותר וכמבואר.

בנוסף, ניתן לענות על שאלה זו ממקום פשוט מאוד, שבאמת אין להשוות כלל בין הברכות לקללות, שהרי הקללות הן בגדר עונש גמור הניתן בעולם הזה כדי למרק את העוונות, לעומת הברכות שאינן כי אם עזר וסיוע לעבודה הרוחנית, שהרי כלל נקוט בידינו ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אם כן כל הברכות אינן בגדר שכר המצוות אלא אינן רק בגדר תנאי העבודה, וכאילו התורה מבטיחה לזה שירצה לעסוק בעבודה הרוחנית שהיא תזמין לפניו את התנאים הגשמיים הנדרשים לעבודה זו. אם נבין את הדברים כך בוודאי שאין להקשות כלל שאלה זו שאין שום יחס שווה בין הברכות לקללות.

ומכאן נעמיק לבאר הדבר ברובד פנימי יותר, על פי תורת הפנימיות עיקר עבודת האדם בבואו אל הקודש צריכה להיות בעבודת ה'יראה' דווקא, שהיא ראשית עבודת האדם, ואז האהבה ממילא תשרה עליו, אין כאן המקום לפתח ולהסביר עיקרון בסיסי זה, אך זה עיקר גדול בתורת הבעל שם טוב המתבאר בהרחבה בספרי בעל ה'תולדות יעקב יוסף', בספר 'מאור עיניים', ובספר 'פרי הארץ' ועוד.

פשוט לכל בר דעת, שהיראה מתעוררת על ידי התבוננות בעונשים שיבואו על האדם אם לא ישמע בקול ה', וכפי שאנו קוראים ליראה הבסיסית 'יראת העונש'. מה שאין כן ההתבוננות בשכר ובברכות שיזכה להם אם ישמע בקול ה', זה הבסיס להתעוררות של אהבה לה' ולעשייה חיוביות.

אם כן ברור הדבר שהתורה תפרט יותר בתיאור הקללות כדי שעל ידי זה תתעורר היראה שהיא עיקר העבודה כאמור, וכל עיקר הברכות והקללות נכתבו בכדי לעורר את לב האדם ולהניע אותו לעבודת ה', ואם היראה היא השער והפתח לעבודת ה', מובן היטב שצריך להאריך בתיאורי העונש בכדי לגלות ולהפעיל יראה זו.

לשני הביאורים ניתן למצוא סמך בדברי ה'אבן עזרא': (ויקרא כו יג) "וריקי מוח אמרו כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת רק נאמרו הברכות כלל ונאמרו בקללות פרטים לירא ולהפחיד. השומע והמסתכל היטב יתברר לו הדבר". הוא מזכיר בדבריו הן את הצד של פרט וכלל, והן את הצד שתפקיד הקללות היא בכדי לעורר את היראה.

***

במבט יותר פנימי, אפשר לומר שכל מציאות בריאת העולמות הרי היה בכדי להיטיב, כלומר נתינת שכר, ואם כן נמצא שהשפעת הברכה היא בגדר עצם מציאות הבריאה ואין בה חידוש, אך העונש היא חידוש גדול שאינה במציאות רצון הבריאה, ועל כן יש להדגיש זאת.

וכפי שאנו מוצאים אצל אדם הראשון כשהוזהר לא לאכול מעץ הדעת שנאמר לו 'ביום אכלך ממנו מות תמות', היינו עונש, ולא נאמר לו כלל שכר באם לא יאכל, וזה כאמור מפני שעצם בריאתו ויצירתו היא כולה בבחינת שכר, ואם כן אין צורך כל כך להזכיר שהרי מדרך הטוב להיטיב, ולו לא יקלקל האדם הרי בוודאי יתברך תדיר עוד ועוד, ולכן הדגישה את התורה את העונש מחמת החידוש שבו.

נוסיף ונאמר שהבטחת שכר מופלג בכתובים מצאנו בהמשך רק מאברהם אבינו והלאה, ואולי זו בחינת גילוי ה'אהבה' הבאה אחרי ה'יראה' כאמור, ולכן בתחילה התורה מזהירה על העונש ורק מאברהם אבינו ואילך שאז מתחיל גילוי עם ישראל בבריאה מצאנו גם הבטחת השכר בדרגת 'אהבה' השייכת בעיקר לעמו ישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!