צלם 'בחדרי' שתיעד את אסון מירון: "ראיתי טלפון של הרוג מצלצל"

הלילה לפני שנה בדיוק ליל ל"ג בעומר, התחלחלתי. עברתי חוויה נוראית. ראיתי אנשים שוכבים על הרצפה ללא רוח חיים, חלקם פצועים, חלקם ללא הכרה, חלקם חסרי צבע בפניהם. ראיתי את האיברים שלהם בחוץ והתחלתי לבכות. אני יודע, התיאורים שאני מספר כאן הם קשים מאוד, אך המחזות שנגלו לעיני היו קשים בהרבה מהמתואר פה.

ראיתי אנשים נחנקים. ראיתי את כוחות ההצלה ברגעים הראשונים רצים לכל עבר, בלי לדעת מה באמת קורה. אני זוכר שהייתי בבהלה נוראית, וצילמתי בלי הפסקה מתוך אינסטינקט של צלם. בלי להבין מה אני מצלם. השוטרים זעקו במכשירי הקשר שלהם, חלקם עמדו בהלם כשהתחילו להבין את הסיטואציה.

תחילה היה הלם נוראי. אט-אט המצב התברר וההבנה חלחלה. הלכתי לצד ובכיתי ללא הפסקה. זה קרה בדיוק כשראיתי את אנשי זק"א עוברים ובודקים עם מכשיר בין הגופות; מי חי ומי ל"ע כבר ללא רוח חיים. אז הם לקחו את המתים לרחבה גדולה, והתחילו לסדר אותם על הרצפה וכיסו אותם עם שקיות של זק"א. אני זוכר שלידי היה בחור צעיר שלא הפסיק לבכות, חששתי בשבילו שלא יתעלף, הוא הצליח לספר לי שהוא לא מוצא את אחיו. בסוף התברר שאחיו פונה לבית החולים.

אני זוכר אנשים עם פאות וזקנים וציציות שוכבים על הרצפה. הייתה שם מידת הדין בצורה קשה. אחד הרגעים שלא אשכח היה כששמעתי מאחד השקים טלפון מצלצל. ככל הנראה קרובי משפחה שניסו לדבר אתו כדי להרגיע את מצפונם, אך לא ידעו שהוא כבר לא בחיים וחייהם השתנו מקצה לקצה. מחזה מחריד.

כל השנה האחרונה לא הצלחתי נפשית לחזור למירון. הערב אני עולה למקום לראשונה. אני מקווה שלא לחשוב יותר מדי על המראות הקשים שראיתי במהלך השנה האחרונה. אומרים שהריפוי הכי טוב זה לחזור למקום האסון, שזה משקם, אני מקווה כך, ואני מתפלל שלא יקרה אסון נוסף חלילה השנה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!