עצמאות אמיתית: אל תהיו תלויים באחרים // טורה של אפרת ברזל
כמה אנחנו תלויים בהתפעלות של האחרים מאיתנו. זה בסדר גמור כי ככה נבראנו. מושפעים ממבט הורי, מאישור, מלייקים, רק שלא נשכח לפתח גם: עצמאות רגשית אמיתית. התפעלות מעצמנו // טורה של אפרת ברזל
ימי בין הצפירות הם הימים הקשים ביותר לזן מסוים של בעלי תשובה.
מי שקיבל בגירסא דינקותא שלו שצפירה היא בסדר גודל של תפילת נעילה ביום כיפור, קשים עליו הימים האלה.
חילוני שרואה חרדי שאינו עומד בצפירה, צריך להבין, בשבילו, זה כמו שחרדי יראה חילוני משחק בטלפון שלו, לידו בבית הכנסת, בזמן 'ונתנה תוקף'.
ובכל זאת משהו בשנים האחרונות משתנה ביחסים בין שני הצדדים, אני מרגישה את זה משני הכוונים.
לצלם חרדי שלא עומד בצפירה זה כבר לא כזה "אייטם" מענין, עורך מהדורה בערוץ חילוני שעדיין תפוס על זה נחשב ממש מפעם, מהצד השני, שאלתי איזה יום אשת תקשורת חילונית אם היא פנתה אלי כי אני חרדית מבני ברק, והיא מיד אמרה "לא. לא. צאי מזה כבר. פניתי אליך כי רציתי לשאול משהו שאני חושבת שאת יודעת לענות עליו. החרדיות שלך לא מעניינת אותי. לא בגלל זה התקשרתי."
אפילו חברתי ואני, גם היא בעלת תשובה, היינו שנים, בסולידריות נשית, מחליפות לעצמנו שמות בימים המבלבלים האלה, היינו קוראות לעצמנו, 'ציונה וישראלה', צוחקות קצת על עצמנו ושרות עולה עולה נשיר ביחד כשהשמחה בלב פורחת.
השנה, היתה רגיעה בגיזרה, היא לא קראה לי ככה, וגם אני לא הרגשתי צורך להזכיר לה כלל את שם נעורי התשובה שלנו. משהו נרגע.
ראשי התיבות של שמה הספיקו לנו כנראה גם ככה, "ארץ ישראל השלמה", עליה היא קרויה.
אני רוצה לכתוב היום על עצמאות מסוג אחר שקשורה ישירות למשהו שבעלה של ציונה חברתי, אמר, עוד בליל הסדר אותו חגגנו יחד איתם השנה.
לכבוד הלילה החגיגי לבשה נכדתי שמלה מרשימה. הילדה בת ארבע וחצי, בחרה, או שבחרו עבורה, שמלת חג מסתובבת, מתנפחת, טול משמעותי שפרח בערוגה סביבה. שמלה יפה.
דקות לפני ליל הסדר, בעלה של ציונה, הבחין בהשתדלות של הילדה להתהדר לכבוד הלילה הקדוש והתרשם עמוקות, במקצועיות השמורה רק לו, מהשמלה של הילדה, הוא אמר לה: "וואו וואו, שירלי, איזו שמלה, בחיים שלי לא ראיתי כזאת שמלה פורחת, וואו זה ממש חגיגי, שירלי, איזו שמלה".
הקטנה, היתה מרוצה.
ליל הסדר נגמר, האורחים הלכו הביתה.
בבוקר יום ראשון, חול המועד, בזמן שאכלנו כולנו מצה עם אבוקדו, מגיעה, בהתעוררות מאוחרת יחסית, שירלי בת הארבע וחצי, פורצת בכניסה מרשימה אל המטבח, לבושה שוב, על דעת עצמה, באותה שמלה חגיגית של ליל הסדר. פורחת, מסתובבת, טול משמעותי בערוגה.
טוב, זה לא התאים לארוע.
בוקר, בית, חביתות, קרוקס נגררים של בחורי ישיבות.
"שירלי", שאלתי אותה "לבשת שוב את השמלה של ליל הסדר"?
היא חייכה נבוכה, היה ברור לה מהשאלה שהשמלה כעת, איך אומרים, לא מתאימה.
בכלל, לראות אנשים שמתלבשים באופן פתטי לאירועים, זה מעורר גיחוך. גם בעולמם של הגדולים.
"למה לבשת שוב את השמלה?" שאלתי את הילדה,
והיא מיד ענתה. מהבטן. הכי. את האמת. שממנה יצאה: "רציתי שיתפעלו ממני".
היא אמרה בקול רם את מה שכולנו מבקשים.
היא זעקה את זעקת הכבוד, זעקת ההערכה, זעקת האני שווה, ביקשה שוב את עונג הנוכחות, אני פה, כולם רואים? ואם ראיתם אז תגידו, ואם אמרתם, אז אפשר עוד טיפה מהאדום האדום הזה, כי הנפש צריכה לו.
חיבקתי אותה, ובליבי אמרתי הנה.
הנה נזרעו בה בליל הסדר זרעי תחושת ההתפעלות ההיא, היסודות הממכרים של חוסר העצמאות שעתיד ללוות את רובנו, בנות, אל תוך חיינו,
"רציתי שיתפעלו ממני".
נכדה שלי, אני כל כך מבינה אותך, אבל אני רוצה לברך אותך באיזה שהוא פקטור הקשור לשריר העצמאות הנפשית.
אני יונקת את ברכתי אליך מתוך ספרו של הרב וולבה, עלי שור, הפרק על חיי התפעלות.
אדם מברך אחרים, בדרך כלל מתוך ההסתכלות על חסריו הפרטיים.
ההתפעלות שהרב וולבה מדבר עליה, אינה התפעלות התלויה באחרים או מה במה שהם יגידו על מה שאנחנו עושים, ההתפעלות שהרב וולבה מדבר עליה הינה התפעלות הפוכה; התפעלות שמוציא האדם מתוכו החוצה אל הבריאה, ולא התפעלות נזקקת שהאדם מחכה כמקבץ נדבות מהאחרים אל עצמו, התפעלות תלותית,
אני הראשונה שמבינה לגמרי כמה שהיא אנושית.
אני מברכת אותך, קטנה, לקבל הרבה מחמאות ושיתפעלו ממך מאוד,
אבל מאחלת לך גם, וגם לעצמי, לדעת 'להתפעל בעצמאות', מבפנים אל החוץ בלי להיות תלויה ב"אהבתי" או לא, של האחרים.
איך הטור עד כה, מה אתם אומרים?
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות