ה'סינון' המשפיל שמעבירים הרוסים את האזרחים במריופול

אלפי תושבי מריופול שבדונבאס שבדרום מזרח אוקראינה מצאו מקלט במרתפים כאשר הצבא הרוסי החל להפגיז את העיר בתחילת המלחמה בפברואר. חודשיים של הפצצות בלתי פוסקות, יותר מ-95% מהעיר הושמד, כך לפי ממשלת אוקראינה. שלושה אזרחים שהצליחו לעזוב, סיפרו לתאגיד השידור הגרמני DW על חוויות החקירה שלהם במחנות סינון כביכול לפני שגורשו לשטח רוסיה.

ברית המועצות כבר הקימה מחנות כאלה במהלך מלחמת העולם השנייה לחיילים שחזרו הביתה, על מנת לאתר חשודים כ"בוגדים". פטרו אנדריושצ'נקו, היועץ של ראש עיריית מריופול, אמר ברדיו האוקראיני כי יש ארבעה מחנות כאלה בסביבת העיר.

דמיטרי (שם בדוי) בן 31, עזב את מריופול ב-21 במרץ, עם אשתו והתינוק. סיפר: "ישבנו במרתף מ-8 במרץ ואילך, ובסביבות ה-15 במרץ הופיעו חיילי אויב. הם אמרו לנו שאפשר להתפנות למה שנקרא 'הרפובליקה העממית של דונייצק'. אבל זה היה פינוי מוזר. אנשים ניסו להימלט תחת אש. היה כאוס מוחלט. בסופו של דבר, הלכנו כשמונה ק"מ עד ​​למחסום ולקח לנו כארבע שעות לעבור אותו. המסמכים והחפצים שלנו נבדקו".

"אחר כך נלקחנו באוטובוס לבית ספר בנובואזובסק. שלושה ימים לאחר מכן, היינו אמורים לעבור את תהליך הסינון היכן שהוא ואז נלקחנו לרוסיה, שבהחלט לא רצינו. שבועיים לאחר מכן חיפשו אצלנו כלי נשק. חיטטו לי בטלפון, והסתכלו על כל אנשי הקשר והתמונות שלי, שאלו מה אני חושב על הפוליטיקה הרוסית והאוקראינית. נלקחו לי ממני טביעות אצבעות".

"הכול עבר חלק, אולי בגלל שנתתי את התשובות ה'נכונות'. שמעתי צעקות וגברים ששאלו מדוע פלשה רוסיה והרסה את בתיהם וחייהם תוך עלבון. בסוף קיבלתי פיסת נייר, שבה נכתב שעברתי את תהליך הסינון. בעזרתו יכולתי להישאר בשטחה של מה שנקרא 'הרפובליקה העממית של דונייצק' ולהיכנס לרוסיה. בסופו של דבר, נהג פרטי הביא אותנו מדונייצק לפולין דרך רוסיה, לבסוף הצלחנו לחצות את הגבול הרוסי-לטבי ולנשום לרווחה. עכשיו, אנחנו בפולין ורוצים להמשיך לאוסטריה, שם יש לנו חברים".

אנה, (שם בדוי) עזבה את מריופול ב-24 במרץ עם בעלה וילדה קטנה. "החלטנו ב-24 במרץ לברוח. הרוסים לקחו אותנו לדונייצק. שבו הכניסו אותנו לבית ספר, ועשו חיפושים אחר כלי נשק. בעלי היה צריך להגיד איפה הוא עובד והאם הוא נגד רוסיה". היא סיפרה לרוסים שהיא עיתונאית. "נשאלתי האם למנהל תחנת הטלוויזיה שלי יש דעות פרו-אוקראיניות, והאם הוא הכריח אותנו לדבר רע על רוסיה בדיווחים שלנו. הייתי צריכה לתת את המספרים של כל הקולגות שלי, להצהיר על עמדותיי הפוליטיות ולומר באיזו שפה הנחתי תוכניות ובאיזו שפה דיברו האורחים שלי".

עוד סיפרה: "ממש פחדתי שלא יתנו לי לעזוב. הם שאלו אותי שאלות נוספות על המכרים שלי והעתיקו את כל אנשי הקשר שלי. מהגבול הרוסי אמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת לכל מקום שנרצה, מכיוון שבעלי נזקק בדחיפות לתרופות שאינן זמינות ברוסיה, שמנו פעמינו לאירופה".

ורווארה (שם בדוי), ובעלה שהו חודש במריופול לפני שעזבו את העיר ב-25 במרץ. "אני ובעלי חסכנו 40 שנה כדי שנוכל לחיות חיים מכובדים, עכשיו אבדנו הכול. ב-25 במרץ, התייצבו חיילים רוסים ליד ביתנו בו התחבאנו במקלט בגלל תקיפות אוויריות, ואמרו לנו: 'אם לא תצאו תוך 10 דקות, נזרוק רימון ונפוצץ אתכם. הם שלחו אותנו לכנסייה. חיילים במדים בדקו את הדרכונים שלנו והביאו אותנו לכפר ברדיאנסקויה. הנשים לא נבדקו. אבל הגברים נבדקו".

"לקחו אותנו לתחנת המשטרה שם נחקרתי על ידי אנשים רבים. שאלו אותי על העבודה והבית שלי ואיפה אני רוצה לגור. אמרתי: 'באוקראינה'. הם צחקו: 'לא תהיה מדינה כזו', אמרו. גיליתי מאוחר יותר מאנשים אחרים שאפשר להגיש בקשה לגור ברוסיה ואתה יכול לקבל 10,000 רובל. אבל אז כנראה שאתה לא יכול לעזוב את רוסיה במשך 10 שנים".

לבסוף הזוג הצליח לחזור לאוקראינה דרך מינסק שבבלארוס. 'לעולם לא אבין, אסלח או אשכח את מה שרוסיה עשתה. הייתי נאמנה לרוסיה לפני המלחמה אבל עכשיו אני מרגישה שנאה, אני מתביישת בה. אחותו בת ה-88 של בעלי מתה במריופול. היא אמרה שאפילו הגרמנים לא הפציצו את העיר כל כך הרבה במהלך מלחמת העולם השנייה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!